זו יכולה היתה להיות שעתו היפה של הציבור הדתי לאומי בישראל. ציבור זה, ומנהיגיו הרוחניים, יכולים היו להוביל את הקריאה לשמירה על אחדותו ולכידותו של העם בישראל. אנשי הכיפות הסרוגות יכלו להיות הראשונים – בקריאה להידברות.

דווקא הם, שחשו נרדפים בעבר, וכעת זכו במירב הכוח הפוליטי, יכלו לגלות את גדלות הנפש – למען אחיהם, בשר מבשרם. דווקא הם יכלו להיות מקדשי שם שמים – בנכונותם, יותר מכל האחרים – להקרבה אמתית למען בני עמם, המצויים במצוקה קיומית, וחשים שהקרקע נשמטת תחת רגליהם.

אנשי הכיפות הסרוגות היו צריכים להיות אלה שעומדים על כך ודורשים הקמת וועדה מוסכמת של גדולי רוח מכל רבדי החברה הישראלית – שתשב על המדוכה ותגיע להסכמה רחבה על תיקונים ראויים במערכת המשפט.

אך כל זה לא קרה.

מכל עבר, בצבור הדתי לאומי, בו אני שרוי, נשמעת בעיקר הקריאה למצות ולממש את הכוח שהושג – למצותו עד תום. קריאתם היא אחת – לחוקק בדחיפות ובחיפזון, ללא שיקול דעת נוסף, ללא היסוס וללא כל התחשבות בשום גורם אחר – רפורמה משפטית גורפת שתרכז את כל העוצמה בידי הרשות המבצעת הנתונה כעת לשליטתם, תוך ריסוק הדמוקרטיה וגלישה ברורה לדיקטטורה.

מפגינה בעד הידברות, אתמול בהפגנת הימין בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

לא רק שהציבור הדתי לאומי אינו מראה גדלות נפש, אלא שמתוכן דבריו, ולא פחות מכך – מסגנונם, מחריפותם, מיהירותם ומזחיחותם – בוקעת ופורצת לה שנאה עמוקה – לשמאל, לחילונים, לליברלים, ל"פריבילגים" ולכל מי שניתן לכנותו "האחר". מסתבר שהגחלים הלוחשות מאז ימי אוסלו ומשבר ההתנתקות – לא כבו מעולם, וכעת לובו והפכו לאש גדולה, תאבת נקם, שמכלה את כולנו.

הם הרי מבינים שעבור הציבור הליברלי בישראל – עצמאותו של בית המשפט הוא ערך זהותי וקיומי עליון. ריסוקה של הרשות השופטת בשם שלטון הרוב, דומה ושקול בעיני הציבור החילוני / ליברלי – לחוק גיוס שוויוני עבור הציבור החרדי, או הפרדת הדת מן המדינה עבור הציבור הדתי.

ממשלות שמאל מובהקות, גם כשנהנו מרוב מוחלט בכנסת – לא חוקקו חוקים שכאלה מעולם, וזאת מתוך מודעות לחשיבות העליונה של אחדותו ולכידותו של העם בישראל. אין צורך לומר, שלא זכו על כך – לשום הוקרה מהציבור הדתי והחרדי.

כעת, כשרסן השלטון בידיו של הציבור הדתי לאומי – הוא נוהג בהפך הגמור ודורס את הערכים היקרים מכל לציבור החילוני / ליברלי וזאת בשם שלטון הרוב שמצדיק, כביכול, דורסנות חסרת כל מעצורים.

העובדה שהרב קוק האב היה בוש ונכלם בהם, בדרכם, בסגנונם ובשנאתם היוקדת לאחיהם בני עמם, אינה מטרידה את מי שרואים עצמם כתלמידיו, ממשיכי דרכו, ואינה מדירה בדל של שינה מעיניהם.

מפגינים מניפים דגם ענק של מגילת העצמאות, אתמול בתל אביב (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

זו יכלה להיות שעתו היפה של הציבור הדתי לאומי בישראל, אך התגלתה כשעת השפל העמוקה ביותר שלו, שעת השבר והריק של כל הדרך, הבשורה והאידיאולוגיה  אותה הובילו הם ומנהיגיהם לאורך עשרות רבות בשנים. מסתבר שקידוש האדמה, האבן והסלע בקדושה עליונה, יבוא תמיד על חשבון החמלה, על חשבון רוחו וליבו של האדם שעימך – אחיך, באשר הוא.

כך, במקום להפוך את אבני הכותל לסמל ללב אנוש, רגיש ופועם, הפכו הם את לב עצמם לאבן קרה, נוקשה, אטומה ואדישה – שאינה קשובה לכאבם וזעקתם של אחיהם, בני עמם וארצם.

נותרו רק דבריהם האלמותיים של אחי יוסף – "אֲבָל אֲשֵׁמים אֲנַחְנּו עַל אָחינּו אֲשֶׁר רָאינּו צָרַת נַפְשֹו בְהתְחַנְנֹו אֵׁלֵׁינּו וְלֹא שָמָעְנּו".

נ.ב. ישנם אמנם קולות ברוח הדברים שלי הנישאים בפי רבנים והוגי דעות מהצד הליברלי של היהדות הדתית – אך להתרשמותי הם מיעוט קטן, שקולו כקול קורא במדבר ואין לו הד ניכר בקרב הציבור הדתי, ברובו המוחלט. הדבר רק מעצים ומבליט את הכשל החינוכי של אותם אנשי רוח דתיים וליברליים, שבסופו של דבר לא צלחו במשימתם, ואני אומר את הדברים בצער ומתוך הערכה עמוקה להם, לדרכם ולתורה הגדולה, שאני תמיד למד מהם.

ד"ר שמואל רוכברגר, רופא פנימאי וגסטרואנטרולוג, בוגר ישיבת ההסדר בשעלבים וסטודנט לתואר שני בפילוסופיה יהודית בבר אילן.