מה יותר מושך? לפגוש מישהו שכל השיחה עסוק בכמה הלב שלו שבור וכמה האקסיות הרסו לו, או לפגוש מישהי שמספרת בעיניים בורקות על פרויקט שהיא מובילה, על התנדבות, על הרצון להשפיע טוב בעולם?
שקט מחריש אוזניים. חונק. שואב. סוגר ומאיים: אין מי שישאל "איך היה היום?", אין אף ילד שיקפוץ עליהם בחיבוק, אין אף אחד. רק הם והלבד שלהם. רווקה, מחפשי זוגיות, אלמנה, יחידניים, כולם.
קהילה חפצת חיים חייבת לייצר מנגנון מסודר שדואג לאותם אנשים למקום בליל הסדר. לא בשיטת "מישהו יכול לארח?", כאילו אנחנו מדברים כאן על עוד תיק חברתי שרק מחכה שמישהו ייקח אותו אלא על אחריות קהילתית עמוקה
האם אהבה נמדדת ביוקרה של האולם? בתור מחנך, אני צופה בדור שמתרגל למדוד ערכים בשקלים ובפירוטכניקה. המלחמה שנכפתה עלינו היא הזדמנות להחזיר את השפיות, לוותר על המעטפת הנוצצת ולהיזכר ששמחה אמיתית לא צריכה מפיק עם אוזנייה
בואו נעשה רגע סדר. רווקים ורווקות – ובטח כאלו שכבר עברו סיבוב או שניים בחיים – לא מחפשים שיתקנו אותם. הם לא מכשיר חשמלי מקולקל שצריך להחליף לו פיוז כדי שיתחיל לעבוד