בואו נשים דברים על השולחן: יש משהו בלבן הזה של שבועות שמצליח להטעות.
הוא נראה חגיגי, נקי ולגמרי משדר תחושה של התחדשות וריח של פצפצים של חדש, אבל עבור אלפי רווקים ורווקות במגזר, הלבן הזה הוא לפעמים אינו אלא רקע בוהק מדי לכאב שקוף.
אני מדבר על ה'צעדה' ותצוגת ה'לראות והלראות'.
המצב הנפשי הזה שבו אתה לא יכול לנוח ולו לשניה אחת, כי כל הזמן אתה עסוק באיך אתה נראה ובזמן שאתה לא עסוק באיך שאתה נראה, אתה לא מפסיק להיות במצב של 'צייד לקט'.
זה לא משנה אם זה ב'נחלאות', 'קטמון', או בבית הכנסת ב'גבעת שמואל', הדינמיקה היא אותה דינמיקה: 'תיקון ליל שבועות' הופך, בלי שנתכוון, לתיקון של תצוגת אופנה אנושית פינת 'בית אביחי'.
וזה מבאס. זה מבאס כי זה הופך את הלילה הקדוש הזה לשוק בשר רוחני, שבו כולם סורקים את כולם בעיניים עייפות מחוסר שינה ומעודף ציפיות.
ואולי, אולי הפעם המבט ייתקל, והעיניים ידברו ומנהרת הרווקות הבלתי נגמרת הזו תסתיים יום אחד. במבט אחד.
ותכל'ס, שבועות נראה כמו זמן שתפור לזה. עדיין לא מבינים על מה אני מדבר? אז אולי תחשבו על התחושה הזו: לעמוד שאם, בלבן, כשכל מבט שמופנה אליך הוא בעצם 'סורק'. האם הוא מספיק תורני? האם היא מספיק מעודכנת? האם המותג האישי שלי עובר מסך באור הפלורסנט של עזרת הגברים או בקידוש שאחרי התפילה?
וזו תחושה מבאסת באנדרסטיימנט של סחורה על המדף. משהו שאין לי איך לומר את זה, אבל גובל בכל מיני תחושות לא נעימות בעליל שממש לא קשורות לפנימיות, רוחניות או אישיות. ובשוק הזה, המחירים הם בנפש.
ההסתובבות הזו בין בתי הכנסת, הניסיון 'לצוד' מבט, החיוך המאולץ כשכל מה שבא לך זה לשבת בבית עם ספר וכוס קפה או תה, וואלה, זה פשוט מתיש.
זה לוקח את אחד הרגעים הכי אינטימיים של העם היהודי, חג שבועות, רגע של ברית בין אדם לאלוהיו, והופך אותו למפגן של בדידות בתוך המון חוגג.
'הבדידות היא צבע' כתבה פעם תרצה אתר, ובשבועות הצבע הזה הוא לבן בוהק וצורב.
וכאן אני רוצה לפנות לכל 'הנשמות הטובות': לכל אלו שיש להם תמיד עצה במחסן, לכל הדודות ששואלות 'נו, מה איתך?' תוך כדי שהן בולעות פשטידת פטריות, לכל המבקרים מטעם עצמם שתמיד יודעים להגיד ש"אולי אתם בררנים מדי" או "למה אתה לא ניגש?".
יש לי בקשה אחת אליכם: פשוט תהיו בשקט. לא, אמיתי. פשוט...אל. תדברו. בכלל. שששש. לא כי אנחנו לא מעריכים את הדאגה שלכם, אלא כי אין לכם מושג.
אין לכם מושג כמה כוח צריך כדי להתלבש חגיגי ולצאת לרחוב כשאתה מרגיש שכל העולם הוא מגרש משחקים שבו אתה השחקן שנשאר אחרון על הספסל.
אין לכם מושג כמה זה קשה לעמוד בתפילה ולשמוע את "ברוך אתה... אשר בחר בנו", ולתהות מתי כבר מישהו יבחר בך.
כי הביקורת שלכם, גם כשהיא מוגשת ועטופה בצלופן של 'איכפתיות', היא עוד משקולת על גב שגם ככה כפוף מהמאמץ להחזיק ראש מעל המים. אתם רואים 'שוק בשר', הם מרגישים שדה קרב.
אתם רואים 'הזדמנויות', הם רואים עוד לילה של אכזבה שמתחילה באור ראשון של שחרית. אנחנו חיים בעידן שבו הכל חייב להיות נוצץ, כריזמטי ומשווק היטב.
אבל בתוך המערכת הזו שנקראת 'עולם הדייטינג', יש אנשים חיים. יש לבבות שפועמים בתוך החולצות הלבנות המגוהצות. יש עיניים שהתעייפות וכרגע יש להם כוח אחרון לעוד דבר אחד: להמשיך ולהוריד דמעות. אמיתיות. שואגות. שורפות.
השנה, כשאתם פוגשים חבר או חברה שעדיין מחפשים, אל תציעו עצה. אל תרימו גבה. פשוט תנו חיוך של הבנה, או יותר טוב, פשוט תהיו שם מבלי להפוך אותם לפרויקט.
לפעמים החסד הכי גדול שאפשר לעשות עם אדם הוא פשוט לתת לו להיות, מבלי לשפוט את ה'אריזה' שלו או את קצב ההתקדמות שלו. שבועות הוא חג של קבלת תורה, ותורה היא 'תורת חסד'.
בואו נתחיל בלעשות חסד עם אלו שהחג הזה הוא עבורם מבחן סיבולת. כי בסוף, מתחת לכל המותגים והתארים והיזמות, כולנו רק מחפשים מקום להניח בו את הראש.
ואת זה אי אפשר למצוא בשוק. או בדריכות של החיפוש וה'צייד' של עוד חיפוש. רק בתוך קשר עדין, שקט ואנושי.הלוואי שיהיה לנו חג שמח ואמיתי, של מנוחת הנפש ושלווה.
תגובות