הרב עידו פכטר, מתייחס לפער בין הציונות הדתי לציבור החרדי בכל הנוגע לתרומה למאמץ המלחמתי, ואומר כי התורה אליה הציבור החרדי מחנך – שאינה דוגלת בשוויון בנטל – אינה תורת ישראל.

הפוסט המלא של הרב עידו פכטר

שאלתי מכר, המתגורר ביישוב חרדי הארד-קור, מה הוא רואה מסביב. לא ביקשתי ממנו לשמוע אידיאולוגיה או את דעתו על המצב, רק לספר לי מה הוא רואה? איך החיים מתנהלים שם? תשובתו היתה: "אני מתבייש לספר לך".

מדברים על האחוזים של בוגרי הציונות הדתית בקרב הנופלים. אבל לא זהו הסיפור, כי גם אם לחלק יש יותר ולחלק פחות, עדיין כולם חרדים בשעה שש בבוקר לקבל את ההודעה 'הותר לפרסום'. אבל יש ציבור שלם שהוא לא חרד. והלוויות והשבעות וגם החטופים, זה דבר שכמעט לא נוגע בו. סוג של פלנטה אחרת.

אני לא כותב את הדברים כדי לפלג או כדי להרבות שנאה, אלא כדי לסמן את השבעה באוקטובר כקו של שבר, שאמור להוות מבחינתי הזדמנות לחיבורים חדשים. אם עד כה, הציבור החרד"לי וחלק לא מבוטל מהמיינסטרים של הציונות הדתית כפפו את ראשם בפני הציבור החרדי, ראו בו סוג של אותנטיות יהודית ורצינות דתית שאין להם מהן מספיק, המציאות העכשווית מוכיחה שתורה כזו, המנותקת מעם ישראל וממדינת ישראל, אינה תורה. אולי היא תורה אחרת, היא ודאי לא תורת ישראל.

זה קו שבר שצריך להדהד בנו. כמה מאות מתנדבי זק"א הקדושים והטהורים, ויוזמות שונות ומבורכות של סיוע ותרומות לחיילים, לא יכסו על השבר העקרוני שנוצר בין הציבור חרדי לבין שאר החברה הישראלית ובראשה הציונות הדתית.

שבר זה הוא ההזדמנות לציונות הדתית (המגזר, לא המפלגה) להתאחד בסולידריות משלה. חרד"לים, ליברלים, אורתודקסים מודרנים, מיינסטרים – עם כל המחלוקות והשוני בשאלות גדולות על הגאולה ועל היחס למודרנה, בסופו של דבר יש כאן תורה מובחנת, שצריכה לגור בכפיפה אחת. זו תורת עם ישראל כולו, המושתתת על מעורבות ושותפות עם כלל החברה הישראלית. זהו גורל שמעצב גם ייעוד.

זהו שינוי שחל בי בעקבות השבעה באוקטובר. קיבלנו בעל כורחנו שפה משותפת לדבר בה, כל מי שתורת ישראל ועם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל, חשובות לו. בואו ננצל את ההזדמנות.