הרב עידו פכטר פרסם בשבוע שעבר פוסט בו הוא העלה את השאלה האם לא הגיע הזמן להכשיר סוכות שנבנו מתחת למרפסת כאשר המרחק ביניהן עומד על יותר מ-20 אמה.

בפוסט תיאר פכטר את הקושי הרב הקיים בבניית סוכה כאשר מתגוררים במגדל דירות, ואומר כי המצב הנוכחי מונע מרבים לקיים את המצווה. בנוסף, הוא שיתף כי בעבר הוא בנה סוכה במרפסת בידיעה שהיא פסולה, אך עשה זאת לצורך אווירת החג והחוויה לילדיו.

ראוי לציין כי הרב פכטר ביסס את דבריו על שני פסקי הלכה המכשירים בניית סוכה מתחת למרפסת כאשר המרחק בין הסוכה למרפסת עומד על יותר מ-20 אמה.

מי שהגיב לדבריו של הרב פכטר, הוא הרב אמנון בזק, שפרסם אף הוא פוסט ארוך במהלכו כינה את דבריו "תקדים מסוכן", וכתב כי הם "משקפים גישה רפורמית".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

שוק ארבעת המינים בירושלים (צילום ועריכה: יוני מאיר)

הפוסט המלא של הרב אמנון בזק

משאלתו של הרב עידו פכטר: "אולי הגיעה העת להכשיר סוכות שנבנות במרפסת גם כשהן תחת מרפסת אחרת?", למרות המודעות לכך שההצעה מנוגדת ל"הלכה הפורמלית", יצרה הדים רבים. פרסום הדברים וסגנונם ציער והטריד אותי מאוד, שכן מעבר לנושא הספציפי, מדובר כאן בשאלה מהותית כלפי ההתייחסות להלכה בימינו.

אין ספק, שפוסקי ההלכה לאורך כל הדורות הכירו בשינויי המציאות כגורם שעשוי להשפיע על הפסיקה. לאור זאת, מתבקשת השאלה: מה ההבדל שבין גישה הלכתית לבין השקפה רפורמית? לאחר שעסקתי בהתפתחות ההלכה בפרקים רבים בספרי 'ניצחוני בניי', דנתי בשאלה זו בפרק הסיום, והעליתי שלושה פרמטרים מרכזיים להבחנה בין גישה הלכתית לגישה רפורמית, הבולטים היטב גם בהצעה דנן.

ראשית, שאלת הכלים. לאורך כל הדורות, פוסקי ההלכה התמודדו עם אתגרים מציאותיים מתחדשים בכלים הלכתיים: דיון במקורות קדומים, הסתמכות על שיטות מסוימות, הבחנה יסודית בין דיני דאורייתא לדיני דרבנן כדי לאפשר הקלות על סמך 'שעת הדחק', ועוד. גישה רפורמית, לעומת זאת, אינה רואה את עצמה כמחויבת לעולם ההלכה, ומשום כך די בעצם המוטיבציה לשינוי על מנת להכשיר אותו.

והנה, לא די שהדברים כעת כלל אינם מציעים דיון בכלים הלכתיים, הרי שיש בהם הכרזה בריש גלי שהאפשרות אכן מנוגדת להלכה (המילה 'פורמלית' כאן, המנסה להקטין את הבעיה, איננה במקומה. לא מדובר כאן בהגדרה פורמלית לכאורה של מספר טפחים או דפנות; מדובר כאן בלב לבה של הסוכה, שהגדרתה לכל אורך מסכת סוכה נקבעת בראש ובראשונה על פי שימושה כצל).

זניחה מודעת של המחויבות להלכה היא תקדים מסוכן. שנית, שאלת המניעים. במקרים רבים פוסקי ההלכה לדורותיהם התחשבו בקשיים גדולים על מנת למצוא הקלות לבעיות, אולם הגדרת המציאות כ'קושי' היא חלק מרכזי מהמניע. יהודים בכל הדורות קיימו בגבורה ובשמחה מצוות גם כשהיה קשה: היה קשה למצוא היכן לטבול, היה קשה למצוא ארבעת המינים, וגם היה קשה לקיים מצוות סוכה בתפוצות ישראל, אולם קשיים אלו לא נחשבו כגורמים מספיקים לשנות את ההלכה.

בגישה הרפורמית, לעומת זאת, גם אי-נוחות קלה הספיקה כדי לבטל מצוות ודינים. במקרה דנן, קיום מצוות סוכה בבניינים רבי קומות הוא אכן אתגר, אולם בהיערכות מתאימה, כפי שאלפי משפחות עושות, בהחלט ניתן לעמוד בו. אם אי-נוחות ברמה כזו נחשבת כגורם מספיק, הרי שנפרץ כאן סכר של מקרים רבים שבהם ניתן לזהות אי-נוחות מקבילה.

ולבסוף, שאלת הסמכות. שינוי הלכה, גם במקומות שבהם הדבר אפשרי, דורש סמכות הלכתית מפוסק בעל כתפיים רחבות, כמו בכל מקצוע אחר, בייחוד כשמדובר בשינוי דרמטי ומשמעותי. אלו שחוללו את השינויים היו גם אלו שעסקו בפסיקה בתחומים רבים שהמחישו את גדלותם ורוחב דעתם בכל תחומי ההלכה. מוליכי הרפורמות, רובם ככולם, לא באו מתוך עולם הפסיקה ולא הוכרו כבעלי ידע רחב בתחומי ההלכה השונים, ולפיכך השפעתם הייתה בעיקר על אלו שממילא לא חשו את עצמם כמחויבים לעולם ההלכה.

גם כאן, גם לו היה מדובר באמת בדיון הלכתי, התייחסות מכובדת וצנועה כלפי עולם ההלכה, בשינוי כה דרמטי דורשת התייחסות מסמכות הלכתית משמעותית. אינני מתייחס חלילה לגופו של אדם, אולם לגופם של דברים, האפשרות הנידונה, הן בכלים ובשפה שבה היא נכתבה, הן במניעיה ובסגנונה, אכן משקפת למרבה הצער גישה רפורמית, שאם תהפוך למקובלת, היא עלולה למוטט את המחויבות להלכה ואת המסירות לקיומה.

ולבסוף, יש בדברים אלו ובסגנון זה גם משום פגיעה ברבנים ובפוסקים בני דורנו, העושים מאמצים דווקא ברוח התאמת ההלכה למציאות המשתנה בתחומים שונים – מעמד האישה, גיור, יחס לגוי ועוד – אך בכלים הלכתיים ובדרך מכבדת. כלפי רבנים אלו מוטחת לא פעם טענת 'המדרון החלקלק' – גם אם אתם צודקים שיש דרך הלכתית לשנות, הרי שאם מתחילים ככה, מי יודע איפה נגמור. דברים מן סוג הזה אכן מוכיחים לצערנו שיש אמת מסוימת בטענה זו, וגם משום כך, יש לשקול היטב היטב את הטעם בעצם העלתם, ולבחון האם הנזק לא מרובה מן התועלת.