"מי שלא צחק, לא שרד": החוקר שי גלבר על ההומור בשואה

עבור רובנו, המושג "שואה" מתחבר באופן אוטומטי לשתיקה, דמעות וצילומים בשחור-לבן של פלנטה אחרת. אבל עבור שי גלבר, חוקר הומור ומחבר הספר "צחוק, צחוק – אבל ברצינות", השואה היא גם מקום שבו התגלה כוחו המופלא של הצחוק האנושי. בשיחה מיוחדת לרגל יום השואה, גלבר מבקש לעשות סדר בשילוב המטלטל שבין צחוק לבין הזוועה הגדולה ביותר בתולדות האנושות.

בין הומור "בשואה" להומור "על השואה"

"השילוב הזה מעורר בכולנו תחושות קשות ואי-נוחות," פותח גלבר. "אבל כדי להבין אותו, חייבים לעשות הבחנה קריטית: יש הבדל תהומי בין הומור בשואה – כלומר, איך האנשים שהיו שם השתמשו בצחוק ככלי הישרדות, לבין הומור על השואה – השימוש בבדיחות על הנושא במבט לאחור, מה שנתפס לעיתים כסר טעם או פוגעני."

לדבריו, בעוד שבדיחת שואה במופע סטנד-אפ עלולה להיות מיותרת, בתוך המחנות המציאות הייתה אחרת לגמרי. "ויקטור פרנקל, בספרו 'האדם מחפש משמעות', תיאר את ההומור כאמצעי הישרדותי. מי שלא יכול היה לצחוק, פשוט לא יכול היה לשרוד את האימה. זה לא אומר שכל מי שצחק שרד, אבל בלי היכולת לגחך על הסיטואציה הנוראית, בלי רצון עז להיאחז בחיים – לא היה סיכוי מול התופת."

האם יש גבולות לצחוק?

אחת השאלות הטעונות ביותר היא שאלת הגבולות. גלבר מזכיר סצנה מפורסמת מהסדרה "צומת מילר", שבה אדיר מילר מתבקש על ידי ניצולי שואה לספר בדיחה, וכשהוא נענה לבסוף – הם מזדעזעים ויוצאים בסערה.

"הנקודה היא שצריך להיזהר מאוד," הוא מסביר. "באופן אישי, אני לא מאמין שיש נושאים שאסור לצחוק עליהם באופן גורף, אבל השאלה היא תמיד: מה הבדיחה? מי הקורבן? באיזו נימה היא נאמרה ומול מי? כשהניצולים צחקו בגטו, הם לא צחקו על הקורבנות – הם השתמשו בצחוק כדי להחזיר לעצמם את השליטה על גורלם."

הומור כניצחון מנטלי: מ"אושוויץ" ועד "ארץ נהדרת"

גלבר טוען כי הומור אינו רק "אסקפיזם" (בריחה מהמציאות), אלא צורך פיזיולוגי ונפשי. "כשאנחנו צוחקים, המוח מפריש דופמין ואנדורפינים. גם אם נכריח את עצמנו לצחוק, המוח לא תמיד מבחין בין צחוק אמיתי למזויף. זה נותן לגוף רגע של הפוגה מהמתח."

האם הצחוק על המענה היה סוג של ניצחון?

"בהחלט. אם אתה מסוגל לצחוק על משהו כל כך קשה, זה ניצחון מנטלי. ראינו את זה גם אחרי השבעה באוקטובר. כשעלו מערכונים על המלחמה, מישהו מחוץ לארץ כתב: 'עם שמסוגל לצחוק על נושא כזה – אי אפשר לנצח אותו'. זהו חוסן יהודי וישראלי מובהק. ההומור עוזר לשמור על צלם אנוש גם כשמנסים למחוק אותו."

"בגן עדן אין הומור"

לסיום, גלבר מצטט את מרק טוויין שכתב כי "בגן עדן אין הומור". "המשמעות היא שאם הכל מושלם, אין צורך בהומור. הצחוק נולד מתוך הכאב, מתוך הקושי והצורך להתמודד עם המציאות. גם היום, כשאנחנו רואים הומור שחור ברשתות על האיום האיראני או על המצב הביטחוני, זה לא בגלל שאנחנו מזלזלים בסכנה – אלא בדיוק להפך. בגלל שהנושאים כל כך מפחידים ומעוררי חרדה, אנחנו זקוקים להומור כדי לפרוק את המתח ולהמשיך לעמוד על הרגליים."