"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
הסרט הארוך הראשון שלי שמו ״בתים״, והוא עוסק בחיפוש הבית הפנימי שלנו.
גיבור הסרט סשה היא דמות א. בינארית, שיוצא למסע גילוי עצמי ומתעמת עם עברו רווי הטראומות בעיר ילדותו – צפת.
צפת הייתה העיר הראשונה אליה היגרנו, משפחתי ואני, מאוקראינה של ברית המועצות ב1990, שם עברנו בין שלושה בתים שונים בהם מתמקד הסרט.
במשך השנים התגבש בי הרצון לספר על חווית החיים הזו הזכורה לי מהילדות. חוויה חסרת שפה ושייכות, חוויה של ילדה בת 6, בת למשפחת מהגרים ואב מאמץ, המחפשת את דרכה בארץ זרה, ונחשפת לחוסר האונים של הוריה העסוקים בהישרדות יומיומית שאינה מותירה פנאי לגידול ילדים.
מצב זה ללא ספק הפך אותי לאדם אשר רוב חייו הביט לאחור, והסרט הזה הוא הניסיון שלי לשפוך טיפה של אור על החוויות אשר עיצבו את זהותי.
כדי להצליח להתקרב לתחושות האלה ולהמחיש אותן באופן שנדמה לי הכי מדויק, החלטתי ליצור את הדמות הזו של סשה, שהדרך היחידה להגדירה היא לנסות לא לעשות זאת, וכאמור ללכת על עקבותיה אל עברה. 
מתוך הסרט בתיםצילום: יניב לינטון
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
התסריט מבחינת הקו העלילתי שלו ויצירת העולם של הסרט התגבש ונכתב בימים ספורים.
השכתובים של התסריט וההתאמות שנאצלתי לעשות בכל הגשה, או גם הקיצוצים שנדרשתי לבצע בגלל מגבלות התקציב, היו אינסופיות ונמשכו עד היום האחרון של הצילומים.
כך או כך אם נסכם את זה בשנים, מהרגע שקבלתי את הפיתוח תסריט של ״עמותת נשים בתמונה״ ועד ליום הצילומים הראשון חלפו 8 שנים.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
התחלתי לחפש מפיק, זה היה מסע מפרך מאד, כי לכי תמצאי מפיק שיכול ורוצה ליצור סרט ״ארט-האוס״ (כמו שהם מכנים את זה) של במאית פיצ׳ר ראשון, ללא איזו זכייה או הכרה משמעותית עם הסרטים הקצרים שלה בעולם.
הסרטים הקצרים ועבודות הצילום שלי היו ידועות בקרב חוג מצומצם של אמנים בארץ, ואמנם קבלתי כבר פיתוח, עדיין נחשבתי למקרה חריג.
אני חושבת שלמעשה רק אחרי הזכייה של ״בתים״ בפרס הפיצ׳ר-לאב של טורינו ב 2019, התחילה איזו היתכנות סבירה וממשית לקבל קרן בארץ. אבל אז גם הגיעה עלינו הקורונה.
כך או כך... לאחר קבלת הקרן הגדולה במסלול הדל תקציב (מסלול שלא קיים יותר), ויחד עם הפרס של טורינו, (אותו לא הצלחנו לממש בסוף בגלל אלף ואחת מגבלות תקציביות ובירוקרטיות), נקרא לעזרה דחופה חברי המפיק המוכשר והיצירתי ביותר אלעד גביש. ויחד איתו וכמובן עם השגחה אלוהית, הצלחנו לצרף קו פרודוקציה גרמנית קטנה, ואת המפיקה עדי נבון שהפיקה את ימי הצילום, הרמנו את הדבר הזה. 
ורוניקה ניקול טטלבאוםצילום: מור שמושקוביץ
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?
את התסריט כתבתי בשביל יעל איזנברג, שמבחינתי הסרט הזה לא היה נברא בלעדיה...
עוד כשצלמתי אותה לסרט הגמר שלי, היא הפכה להיות עבורי האדם היחיד והצורה הברורה והסופית של סשה, העבודה איתה הייתה כל כך טבעית שאין לי מילים לתאר זאת, כמו שאין מילים לתאר באמת מה זה דימוי, לא ניתן להסביר את זה באמת, אין שום בעיה ביצירת סרט כשיש לצידך שחקנית שהיא דימוי. יעלי מבינה את הדמות ואותי יותר טוב ממני, אנחנו ללא ספק תקשרנו גם בטלפתיה... מבחינתי היא השליחה של הסרט הזה. אותו הדבר פלוס מינוס אני יכולה לומר גם על יבגניה דודינה ועל טלי שרון.
היה לי ברור מהרגע הראשון שיבגניה דודינה צריכה לגלם את דמות האם, ורק קיוויתי שתסכים, דמות האם היא דמות משנה בסרט, אבל הנוכחות שלה וכאמור הנוכחות של יבגניה היא כה עוצמתית שהיא מתקיימת גם בהיעדרה, וזה בדיוק האפקט שהייתי צריכה. דודינה היא אחת השחקניות האדירות ביותר של זמננו בעיני, היא חשופה ורגישה מאד, וכאמור כשמדובר בשחקנית בסדר גודל הזה, לא נדרש הרבה מעבר לטקסט וההזמנה אותה פנימה- אל תוך העולם שלך.
וטלי שרון, זה פשוט תענוג צרוף, היא תמיד הייתה האנה שחיפשתי, היה זמן שפחדתי מזה, ועל כן התברברתי קצת אבל טלי שרון תמיד הייתה בראש שלי בשביל אנה, היופי החם שלה, המבט החומל יחד עם הקלילות וחוש הומור, ולראות אותה נכנסת למצב הפסיכולוגי של הדמות – אין יפה מזה, אני זוכרת איך כל יום התאהבתי בה יותר. היא הפכה את המסע הזה של סשה, לחלום שהתגשם.
סינמה שו״ת פרק 32 עם לימור שמילה: הליהוק עושה את הסרט
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?
המושג ״סט״ הוא נתון לפרשנות במקרה של סרטים שהם דלי תקציב כמו הסרט ״בתים״, אז כמובן שהיו הרבה תחושות מורכבות ומאתגרות מאד.
אבל אני כן יכולה לומר שלהגיע למצב שבו את מצליחה לגרום לשחקניות ולראשי הצוות כמו הצלם, התאורן, המעצבת ארט, לראות ולחוות את העולם דרך העיניים שלך ויחד עם זאת להצליח להכיל ולכבד את הנפרדות של כל אחד ואחת מאתנו בתוך זה, זו תחושה של אהבה אינסופית, וזה היה ממש מסע תודעתי מרתק מאד.
אז כן, על אף התנאים המאוד מאתגרים של ימי הצילום שלי, אני יכולה לומר שבזכות אנשי המפתח שהיו לצידי כמו יעלי איזנברג, יניב לינטון, גל רומבק, שרון איזבלה דה לוי, שראו איתי עין בעין את היצירה הזו, האחראיות הזו הרגישה כמו ברכה. 
מתוך הסרט בתיםצילום: יניב לינטון
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
זה שלב שאני מאד אוהבת, כי לא צריך לקום ב4 בבוקר, ואת כבר לא בתנאי הישרדות, ויש לך את הזמן לבהות ולהרהר. מאד הייתי רוצה שהיה אפשר לבהות ולהרהר גם בזמן הצילומים, זה יהפוך אותן להרבה יותר טובות.
בכל מקרה, המפגש עם החומרים, אחרי הפסקה קצרה בין הצילומים לתחילת עבודת העריכה, היה מרגש עבורי. אמנם זה לא תמיד קל להתעמת עם הכישלונות שלך בין היתר. והבעיות שהיו בזמן הצילומים לא נעלמות בחדר העריכה. אבל אחרי שאת סולחת לעצמך ומפנימה שבאמת עשית את הכי טוב שיכולת מתחילה העבודה.
רוב השוטים אצלי הם ארוכים ואני משתדלת שיהוו בתוכם את הקצב והדרמה דרך הקומפוזיציה והתנועה בתוך השוט, בלי יותר מידי קאטים ואם אפשר בלי קאטים בכלל. אבל כאמור לא תמיד הצלחתי להגיע לתוצאה מושלמת.
למזלי מי שערך איתי את הסרט זה חברי הבמאי והעורך המוכשר אבישי סיוון, ובגלל שאנחנו חולקים טעם והשקפה אמנותית די דומה היה לי מאד נעים לצלול איתו אל תוך החומרים. הוא מיד זהה את הקצב שלי, ומשם התעסקנו כמעט לרוב במבנה ובפתרונות יצירתיים בתוך השפה שרצינו לייצר בסרט.
הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאית: נטעלי בראון על "חמצן"
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
המפגש הראשון של הסרט עם הקהל היה בבכורה העולמית שלו בפסטיבל הקולנוע בברלין שנה שעברה (2025), וזה היה האירוע הכי מרגש בעולם, כמובן, אולם ענק ומרהיב של בית קולנוע עתיק בברלין- מלא עד אפס מקום, עם קהל מגוון מבחינת גיל ומגדר. מראה משגע. 650 אנשים מרוגשים עומדים ומוחאים כפיים, זה היה עוצמתי מאד. הרבה אנשים ניגשו אלי אחרי ההקרנה, בכו, וחיבקו, ואמרו שהסרט גרם להם להיזכר בילדות שלהם ובעצמם להרגיש כל כך הרבה תחושות במקביל, תחושות שהם שכחו שיש להם. אני כמובן אחרי ששומעת מישהו אומר לי משהו כזה, מרגישה אושר עילאי ועמוק. מרגישה שאני בדרך הנכונה.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
אני באמת חושבת שכל תגובה וביקורת מפתיעה אותי, לקח לי כל כך הרבה שנים לעשות את הסרט הזה, עד כדי כך שעכשיו כשהוא בן שנה אני עדיין מופתעת שהוא אכן נולד ושהוא בחיים.
כמו גם לילדים מהסוג הזה יש דרך שונה קצת בעולם כמו שלנו, לכן כל ביקורת ותגובה אליו היא לא מובנת מאליה, מבחינתי.
הרבה אנשים ניגשו ואמרו והרבה גם כתבו לי מיילים והודעות, ומה יש לומר, אלה מהם שהסרט נוגע בהם, הוא נוגע באופן חושי ועמוק וזה שווה לי את הכול.
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
רציתי לייצר תחושת זמן אחרת, תחושה שתשקף את העולם הפנימי של האדם, עולם שהשפה המילולית לא יכולה לבטא, וכך להציג סיפור המתרחש בפנים אך בא לידי ביטוי בחוץ ולהפך. 
ורוניקה ניקול טטלבאוםצילום: מור שמושקוביץ
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?
אני מרגישה שעם סגירת הסרט, תמה לה תקופת חיים, משהו הושלם במסע הזה שלי אל העבר, אני מרגישה שמצאתי שם בין הבתים שלי, בעזרת סשה, את עצמי או איזשהו חלק בעצמי שהייתי צריכה בכדי להמשיך לחיות וליצור, ואני חושבת שהחלק הזה הוא שיתוף, המפגש עם האחר, עם העולם.
ועכשיו בעודי עובדת על הסרט הבא שלי, אני מרגישה הרבה יותר פתוחה לעולם.
לסרט ״בתים״ יהיו הקרנות טרום בכורה בקרוב: ב־9.3 בסינמטק תל אביב וב־18.3 בסינמטק ירושלים, כחלק מהרטרוספקטיבה המוקדשת ליבגניה דודינה. הזדמנות יפה לפגוש את הסרט על מסך גדול, במקום שבו הוא באמת נושם.
ואני מוכרח לומר משהו אישי. יש סרטים שמנסים להרשים, ויש סרטים שפשוט נפתחים. “בתים” הוא מהסוג השני. זה סרט חשוף, נטול פילטרים, שלא מתחנף ולא מסביר את עצמו יותר מדי אלא פשוט מתקיים בכנות מלאה. ורוניקה ניקול טטלבאום מעזה להביט ישר אל הפצע, אל הזיכרון, אל תחושת הזרות והחיפוש, ומוציאה מהם קולנוע שהוא אוויר לנשימה. בימים כאלה, כשהמציאות רועשת והכול קיצוני, יש ערך עצום לסרט שקט, מדויק, אישי, שמראה יוצרת שעומדת מאחורי המבט שלה בלי פחד. בעיניי זה בדיוק מה שהקולנוע הישראלי צריך עכשיו אמת, רגישות ואומץ להיות מי שאתה, גם אם אין לזה הגדרה אחת ברורה.
תגובות