"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי/ת על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?
הסרט הראשון שלי היה תיעודי, שמו הוא מתמורפוזה והוא יצא לעולם ב-2006. מאז ביימתי עוד 3 סרטים תיעודיים (התליין, מקווה שאני בפריים, שוטינג) ושני סרטים קצרים עלילתיים (געוואלד, נדר) אבל אני רוצה לכתוב כאן על הסרט העלילתי הראשון שלי באורך מלא שמוצג כרגע בבתי הקולנוע ברחבי הארץ – "חמצן".
הרעיון המרכזי של חמצן, שהוא על אמא לחייל קרבי שמסרבת לשלוח אותו למלחמה, נולד לפני 11 שנים בזמן מבצע צוק איתן בעזה. הבן שלי היה אז בן חמש וחצי, רבע לשש, ואח של חבר שלו נהרג במלחמה. זו היתה הפעם הראשונה שהיה צריך לתווך לו מציאות של צבא, מלחמה וחיילים וכשדיברתי איתו, הוא ענה לי במשפט שננעץ לי בראש ולמעשה התחיל להתניע את התסריט. הוא אמר לי: "אל תדאגי אימוש, אני רץ ממש מהר, אז כשאני אהיה חייל, אני ארוץ בין הכדורים ואני לא אמות".
הסתובבתי המון זמן עם חרדה איומה והמילים הילדותיות שלו, כמו חרב מתהפכת בנשמה, התחילו לפעול בתוכי וליצור את הדמות של ענת. האם שמתנגדת להקריב את בנה.
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
בין ההתהוות של הרעיון לתסריט לבין הצילומים של הסרט חלפו 9 שנים. הדראפטים הראשונים של התסריט דווקא נכתבו במהירות, אבל לקח זמן רב לשכתב ולשכלל אותו. וזמן רב עוד יותר לגייס את המימון לסרט.
השתתפתי בשתי חממות תסריט שמאד סייעו לי בדרך, בחממת תסריט לבמאיות מטעם הקרן החדשה לקולנוע ובחממת סם שפיגל הבינלאומית לקולנוע, בה התסריט שלי זכה במקום הראשון בתחרות הפיצ'ינג והתקדם לקראת ההפקה.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
גיוס מימון לסרט הוא סאגה מפרכת ומתסכלת. אני מנוסה בעשייה התיעודית אז ידעתי שזה לוקח זמן, אבל סרט דוקומנטרי אפשר לעשות בתקציב יחסית נמוך וסרט עלילתי זה סיפור אחר לגמרי. מה גם שהיום, גופי השידור לא משקיעים בקולנוע, אלא בעיקר בסדרות דרמה ובטח שלא בסרט ביכורים, כך שהמסע למימון הסרט היה נורא סיזיפי.
חברתי למפיקים עדי בר יוסף (בריו פילמס) ואביב בן שלוש (זואה) ויצאנו למסע המאתגר הזה ביחד. כאשר סוף סוף קבענו מועד לצילומים ויצאנו לפרה-פרודקשן, חזרתי שוב ליצירה ולזיקה לתסריט.
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?
זו חוויה ייחודית ומפעימה. מערכת היחסים בין השחקנים לבמאי/ת היא מורכבת. אלה יחסי תלות הדדיים. אני מובילה את הדבר, אבל השחקנים הם אלה שמשליכים את הנפש והגוף על הבד, דרכם עובר הדימוי, הרעיון, הסיפור. אני אסירת תודה להם.
את השחקנית של הדמות הראשית ענת, שמגלמת דאנה איבגי, לקח זמן רב למצוא. בתחילת הדרך כתבתי את דמות האם בתסריט בדמותה של אמא שלי ולכן חיפשתי שחקנית מבוגרת. אישה שנכנסה להריון ברגע האחרון מתרומת זרע וכיום, כאשר הבן שלה הוא חייל, היא בת 58-60 והיא גידלה אותו לבדה כל השנים, מן זוג שכזה.
אבל במהלך השנים של העבודה על התסריט, התפתחתי כאמא והבנתי שאני כותבת אותו על עצמי ולכן החלטתי לשנות את הדמות לאם מאד צעירה, שנכנסה להריון בטעות בגיל צעיר והחליטה לשמור על הילד וגידלה אותו לבדה כל השנים וכיום כשהוא חייל, היא בת 40 וקצת, כמו שאני הייתי כשכתבתי את הדראפטים האחרונים של התסריט.
כבר בחרתי שחקנית שרציתי לגרסה המבוגרת וכששיניתי כיוון התחלתי לעשות אודישנים לשחקניות בגיל 40+ ולא מצאתי את האחת שלי. עד שהמלהקת חמוטל זרם הציעה פתאום את דאנה איבגי. צחקתי ואמרתי לה שדאנה בת 16, והיא אמרה לי, תקשיבי הזמן עובר אפילו על דאנה איבגי. היא בת +40 וכדאי לנו לנסות.
שלחתי לדאנה את התסריט והיא התאהבה. וברגע שנפגשנו ועבדנו על סצנה אחת, אני התאהבתי. לא הייתה דרך חזרה. בכלל, בעבודה על הסרט הזה, בכל שלביו, לצד הייסורים (והיו, לא מעטים) היו רגעי קסם מדהימים. כך שבסצנת המאצ'ינג שעשינו לדאנה עם מספר שחקנים עבור הדמות של בנה, עידו.
כשהיא ובן סולטן עשו את הסצנה, אני הייתי עם דמעות. הכימיה זהרה, היא הייתה ממש מובהקת, זו הייתה הפעם הראשונה שפתאום ראיתי לנגד עיני את הסרט מתממש.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?
זו תחושה כפולה. מצד אחד, אחריות משוגעת. הפער בין כתיבת תסריט לבד בבית לסט עם שתי משאיות ציוד ו-40/50 אנשי צוות, הוא בלתי נתפס. בלגן, המולה וכל המהומה הזו נוצרה בשביל לממש איזו הזיה שכתבתי. זה כל כך מוזר ומשונה ומלחיץ ומחריד וגם נפלא באופן קיצוני וסוחף ומטלטל. זו חוויה באמת אדירה ומאוד שונה מבימוי תיעודי שהאופי שלו שונה לחלוטין.
רוב הזמן על הסט, לא יכולתי להתמסר להשתאות מהרגע, כי עבדתי בלי הפסקה בכל החזיתות. אבל היו רגעים של היי שבהם ראיתי את הדימויים מתהווים במוניטור, נניח בבריכה בבית הלוחם, או של האם מול הטנק, או בכניסה אל בטן האנייה וגם בסצנות האינטימיות והרגשיות בין דאנה איבגי לבן סולטן או בין דאנה לנורית גלרון. זו תחושה של שיא יצירתי, של אושר.
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
השלב של העריכה הכי אהוב עלי בתהליך היצירה. לסרט יש שלושה שלבים: התסריט הוא החלום, הצילומים הם שברו והעריכה היא התיקון. איחוי הפער בין החלום לשברו. סוג של קינצוגי. זה שלב מכונס, מרוכז שנע בין אנליזה לאינטואציה, אני מתה על זה.
בחמצן התחלתי לעבוד עם העורכת נילי פלר (ומיד אח"כ המשכנו ביחד לעריכה של סרט נוסף שלי, שוטינג). נילי היא עורכת-אמנית חריפה עם ריתמוס פנימי מטורף והומור מעולה. אל המשמרת הראשונה הגעתי בחרדה ונילי פתחה אותה כך: "תקשיבי. צפיתי בכל החומרים. יש לי ניסיון של 25 שנה, זה יהיה סרט מעולה, את צריכה לסמוך עלי ולא לפחד ואז נוכל לעבוד באיזי".
זאת הייתה מתנה נהדרת. נרגעתי, סמכתי עליה ויכולנו להתחיל לפצח את החידה של הסרט. זה כיף לא נורמלי. הלוואי והיה לי סרט לערוך עכשיו. כל שלב אחר בעשייה, כרגע, מעורר בי חלחלה אבל עריכה זה תענוג אמיתי.
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
חוויה אדירה. הקהל הגיב וממשיך להגיב באופן עמוק מאוד לסרט. אין כלפיו אדישות או שוויון נפש. הוא מטלטל, מעורר, מרגיז, מרגש, מרתיע ותובע מחשבה. אני מאד שמחה מהמפגש שלו עם קהל ומשלל התגובות שאני מקבלת.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
כשכתבתי את התסריט, המעשה הרדיקלי שאליו מגיעה בסופו של דבר הגיבורה, היה במידה רבה אלגורי. באחת מהקרנות טרום הבכורה של הסרט, שהיו עדין במלחמה, אחת הצופות ניגשה אלי לאחר ההקרנה ושאלה אותי ברצינות גמורה על פרטי הפרטים של המעשה. הבן שלה היה בעזה והיא ביקשה מתכון מפורט לביצוע. הייתי בהלם, כי הבנתי שבזמנים המופרעים שבהם אנחנו חיות, הסרט עובר קונקרטיזציה של המטפורה.
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
זה סרט פוליטי, פמיניסטי שמבקש לומר את הדבר הכי בסיסי ויסודי, שבמדינה החולה שלנו הוא לא מובן מאליו. והוא סירוב לעקדת יצחק אינסופית במלחמה אינסופית. מלחמה היא לא גורל, היא בידי בני אדם והאחריות שלנו, אימהות ואבות, אזרחים, בני אדם, היא לעשות הכל הכל הכל כדי לחיות בשלום. לא להרוג ולא להקריב. לשקם, לבנות, לתקן, לחמול.
וכל זאת רציתי, בעדינות. לא בצרחה. בשקט. בתנועה שבין ברוטאליות ליופי, בין אלימות לעדינות ובין מלחמה לשירה. חמצן הוא מכתב אהבה לילדים שלי והוא מכתב אהבה לילדים של הצופות והצופים. במובן הזה, הוא בד בבד, הכי אישי והכי פוליטי.
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?
אני עדין לא יודעת, כי הוא בעיצומו, במפגש המתמשך עם הקהל. אני כן יודעת שזו הייתה חוויה טוטאלית, אינטנסיבית ובמידה רבה גם מוחצת. זרקתי את עצמי על פסי הרכבת, התמסרתי לדבר הזה ואני עדין לא יודעת מה יהיה איתי כשאצליח לקום. אם אצליח לקום.
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים