סינמה שו"ת פרק 32: הבמאית והמלהקת לימור שמילה מספרת על הדרך שלה בקולנוע הישראלי, על ליהוק כפעולה יצירתית עמוקה, ועל המעבר מעבודה מאחורי הקלעים לעשייה אישית כבמאית ותסריטאית.
להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים - לחצו כאן
שמילה, שביימה את הסרטים מונטנה וככה את אוהבת וליהקה לאורך השנים שורה ארוכה של סרטים וסדרות מרכזיות בקולנוע ובטלוויזיה הישראלית, מדברת על הרגע הראשון שבו היא פוגשת תסריט. מבחינתה, זה השלב שבו הכול מוכרע. הליהוק, לדבריה, אינו חיפוש אחר שחקנים מתאימים אלא ניסיון להבין מה הסיפור באמת מבקש, גם במקומות שבהם הטקסט שותק .
בשיחה היא חוזרת לילדות בעכו, לבית דתי, ולחוויה קולנועית מוקדמת שטלטלה אותה כנערה וצבעה את האופן שבו היא תופסת קולנוע עד היום. היא מספרת על לימודי הקולנוע בגליל, על עבודה בסטים בתפקידים שונים, ועל ההחלטה לעצור הכול ולהפוך למלהקת, מתוך סקרנות כמעט אובססיבית לשאלה למה דווקא האדם הזה עומד מול המצלמה.
שמילה משתפת בסיפורים מאחורי הקלעים של תהליכי ליהוק מורכבים, כאלה שנעשו בניגוד לאינטואיציה הראשונית של במאים או מפיקים. היא מספרת על חיפושים ארוכים, על החלטות שנראות מסוכנות בזמן אמת, ועל האמונה שליהוק נכון יכול לשנות סרט שלם. לדבריה, ליהוק טוב לא מחפש התאמה חיצונית אלא נוכחות, סדק, משהו שלא תמיד אפשר להסביר במילים.
מעבר לליהוק, השיחה נוגעת גם בבימוי. שמילה מדברת על מונטנה כסרט שנולד מתוך אבל אישי, על עשייה קולנועית כמעט בלי תקציב, ועל התחושה שדווקא מחסור מאפשר חופש. היא מתארת את ההבדל בין עבודה על פרויקטים של אחרים לבין יצירה אישית, ואת הקושי ללהק סרט שאתה עצמך אחראי עליו רגשית.
הפרק עוסק גם במתח שבין קולנוע לטלוויזיה. שמילה מדברת על ריבוי שותפים, על התערבות של גופי שידור, ועל הניסיון לשמור על אינטימיות יצירתית בתוך מערכת גדולה ורועשת. מבחינתה, הליהוק הוא אחד השלבים הכי פחות זוהרים בתהליך, אך גם אחד האחראיים ביותר, כזה שמכריע את גורלה של יצירה עוד לפני יום הצילום הראשון.
זו שיחה כנה, חכמה ולא מתנצלת, עם יוצרת שמסתכלת על קולנוע דרך אנשים, שתיקות ומה שנמצא מתחת לטקסט, ומזכירה שלפני כל סגנון או אמירה, יצירה טובה מתחילה בבחירה אנושית אחת מדויקת.
תגובות