למה אנחנו מסרבים להבין את שפת האויב?

במשך שנים טיפחנו בישראל קונספציה מערבית נוחה ומלטפת: האמנו שאם רק נציע לאויבינו רווחה כלכלית, היתרי עבודה ומרחב דיג, נקבל בתמורה שקט ביטחוני.

בנינו תיאוריות על "הרתעה" ועל "צד פרגמטי", אלא שהמציאות המדממת של השבעה באוקטובר ניפצה את המראה הזו לרסיסים. הגיעה השעה להודות: הניתוח שלנו לוקה בחסר כי הוא מתבצע בכלים מערביים, בעוד האויב פועל לפי קודים אחרים לגמרי.

לא הכיבוש, אלא המקור

הטעות הבסיסית שלנו היא הניסיון לתחום את הסכסוך לציר זמן מודרני – 1948 או 1967. אולם ההיסטוריה מלמדת שהשורשים נטועים עמוק הרבה יותר, במפגש הראשוני בין מוחמד ליהדות באל-מדינה.

בתחילת דרכו, ניסה מוחמד לאמץ סממנים יהודיים כמו צום יום הכיפורים ותפילה לכיוון ירושלים כדי למשוך את היהודים אחריו. כשנתקל בסירוב ובזלזול, הוא הבין שהחיקוי לא יכול לשרוד לצד המקור – וכאן החלה רדיפה שיטתית וערמומית. כפי שכתב הרמב"ם ב'איגרת תימן', אין אומה שהפליגה בהכנעה, בהשפלה ובחיזוק השנאה כלפי ישראל יותר מאומת ישמעאל. עבורם, המלחמה ביהודים אינה סכסוך על קווי גבול, אלא צו דתי של מלחמה בכופרים.

מודל חודייביה: השלום כטקטיקה

כדי להבין את הסכמי השלום באזורנו, עלינו להכיר מושג יסוד: "הסכם חודייביה". מדובר בדגם של "שלום על תנאי": מוחמד חתם על הסכם כשהיה חלש, רק כדי להפר אותו ברגע שצבר כוח צבאי מספיק.

זהו בדיוק המודל שבו השתמשו חכמי אוניברסיטת אל-אזהר כדי להצדיק את השלום עם סאדאת, וכך ראה זאת גם ערפאת בזמנו. בעוד המערב מחפש "שלום עכשיו", האסלאם פועל לפי ערך ה"סַבְּר" (הסבלנות) ותורת השלבים. מבחינתם, הסכם הוא בסך הכל הפוגה טקטית ("הודנה") בדרך להשגת היעדים הסופיים.

חי'יבר: התבנית שמאחורי הזוועות

הקריאות "חי'יבר חי'יבר יא יהוד" הנשמעות בהפגנות אינן סיסמה נוסטלגית, אלא תוכנית עבודה. הן מתייחסות לטבח בשבט קורייזה ובחי'יבר, שם הוכרעו היהודים באכזריות שכללה עריפת ראשים המונית וביזה.

האסלאם הוא תבניתי; הוא חי על זיכרונות היסטוריים ומחקה אותם. המעשים המזעזעים שראינו בשמחת תורה – האונס, הביזה ועריפת הראשים – אינם התפרצות רגעית של זעם "מוחלשים", אלא חיקוי מדויק של אותן תבניות היסטוריות שנקבעו עוד בימי אל-מדינה.

הגיע הזמן לפקוח את העיניים

הבעיה שלנו היא שאנחנו "עובדים מהבטן" ומזלזלים באויב נחוש ומתוכנן. אנחנו מנסים לפתור בעיה דתית ושורשית בעזרת הטבות כלכליות, בעוד שהצד השני רואה ביהודי נטל שיש להשמיד או להכניע כ"בן חסות" (ד'ימה).

עלינו להבין את שפת האויב ואת הפרדיגמות שלו. כפי שדרש ז'בוטינסקי, מי שלא מפגין כוח – פשוט לא קיים. השפה היחידה שמושמעת ומובנת במזרח התיכון היא שפה של נחישות, בעלות וצדק היסטורי.