הראשון שלי – גרסת הבמאית: אתי ציקו על "נאנדאורי"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הראשון שלי – גרסת הבמאית: אתי ציקו על "נאנדאורי"

הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

נאנדאורי מספר על מרינה, עורכת דין מישראל שהתכחשה כל חייה לעברה ולזהותה, החוזרת לגאורגיה במטרה להחזיר לישראל ילד בן 11 שננטש על ידי אמו. שם היא פוגשת את דטו, דודו של הילד, שמטפל בו כל חייו. המסע המשותף של מרינה ודטו- שני זרים גמורים- ממוסס בהדרגה את חומות הזרות והכעס, ומשנה את נקודת מבטם על העולם ועל עצמם.

הרעיון לסרט נולד בעקבות הביקור הראשון שלי בגאורגיה עם סרטי הקצר הראשון, "כתם", שסיפר על נערה גאורגית מרדנית שהוריה משיאים אותה לגבר שאינה בחרה בו. עד אז מעולם לא חשבתי לבקר שם, וגם לא רציתי. זה לא עניין אותי, והאמנתי שאין לי חלק במדינה ובזהות שהושארה מאחור. הגעתי לפסטיבל קולנוע קטן בבטומי ותהיתי כיצד יקבלו את הסרט הפרובוקטיבי שלי. בפועל גיליתי מדינה ואנשים מדהימים שקיבלו אותי בזרועות פתוחות. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שייכת לזהות מלאת הסתירות שלי. דווקא שם, רחוק מישראל, הצלחתי להתקיים בזהות שהיא גם וגם – מבלי להצטמצם לדבר אחד בלבד. זו הייתה חוויה מטלטלת, משום שעבדתי כל חיי קשה כדי לא להזדהות עם הצד הגאורגי שבי.

הבנתי שאני חייבת לעשות על כך סרט. מכאן החל מסע חיפוש – אישי וקולנועי – סביב השאלות מי אני, מה מביאה איתה המורכבות של זהותי כאישה גאורגית וישראלית, איזה ייצוג נשי אני מבקשת להביא למסך, וכיצד ניתן להתחיל לרפא את הפצעים.

הרעיון לסיפורם של מרינה ודטו נבע גם מהרצון לעסוק ביחסי הכוחות בין המינים, ולתאר את המשיכה והדחייה שמרינה חשה כלפי העולם הפטריארכלי והשמרני שממנו באה. לצד זאת, ביקשתי לבחון את היצרים, התשוקות והיכולת להשתנות מתוך מפגש אנושי. דטו מאתגר את נקודת המבט שלה, ובמפגש ביניהם מתאפשרת מטמורפוזה הדדית – התקלפות מהייצוגים ומהתפקידים שהחברה ייעדה להם.

לא הייתה דרך מדויקת יותר לבטא את הרעיונות הללו מאשר באמצעות מפגש בין שני זרים, שמאלצים זה את זו להתמודד עם סיפור חייהם. הסיפור נשען גם על אלמנטים של קומדיה רומנטית. מה גם שבפעם אחרת שבה שהיתי בגאורגיה, חוויתי חוויה דומה: נסעתי לאושגולי שבצפון עם מדריך גאורגי, ונתקענו שם בדרך בהרים וכל מה שחוויתי שם איתו לבד על צלע ההר רגע לפני שהשמש שקעה- נכנס כהשראה לסצנות בין מרינה לדטו.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?.

סיימתי את התואר הראשון שלי בקולנוע בשנת 2013, ובאותה שנה התחלתי לכתוב את התסריט ל״נאנדאורי״ במסגרת חממת כתיבה בברלין. תהליך הכתיבה נמשך כשש שנים. זה לקח זמן גם משום שבמהלך הדרך הפכתי לאמא לשני ילדים מדהימים, מה שיצר באופן טבעי הפוגות ועצירות, אבל בעיקר משום שזו הייתה הפעם הראשונה שהתמודדתי באמת עם האתגר והפרקטיקה של כתיבת פיצ׳ר.

בבתי הספר לקולנוע כמעט לא מלמדים איך כותבים סרט באורך מלא, ועד אז ידעתי לכתוב רק תסריטים לסרט קצר. לקח לי זמן להבין איך לא לכתוב “עוד סרט קצר” שנמתח ל־80 עמודים, אלא מהלך קולנועי שלם של סרט ארוך: כזה שיש לו נשימה, התפתחות, עומק ושכבות.

ובכלל- כדי לכתוב פיצ׳ר צריך זמן. זמן להרהר, לצלול, לחקור, לחפש, ללכת לאיבוד, וגם לחזור בחזרה.

ב־2020 כבר קיבלנו אישור לתקציב מקרן הקולנוע, ואז התחיל תהליך גיוס משלים של תקציבים מחו״ל. ואז הגיעה הקורונה ועצרה הכול, היינו אמורים לטוס לגאורגיה לצילומים, וזה פשוט לא קרה. בסופו של דבר הסרט צולם ב־2023, ואז הגיע ה־7 באוקטובר.

זה היה מסע ארוך ומלא אתגרים- מהרגע שבו התסריט התחיל להיכתב, ועד הרגע שבו הוא הפך לסרט שקהל ממש צופה בו על מסך גדול.

נאנדאוריצילום: שי גולדמן באדיבות סרטי יונייטד קינג

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

כשכבר היה לי טריטמנט, כלומר תקציר מורחב של התסריט, יצאתי לחפש שותפים מפיקים לסרט. סרט הגמר שלי "רסן" 2012 השתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן כך שלמזלי הייתה לי נקודת פתיחה טובה יחסית. בדרך כלל נפגשים עם כמה מפיקים ובודקים את הכימיה. כיוצרת צעירה שעוד לא עשתה סרט באורך מלא, את עדיין לא באמת יודעת מה את מחפשת במפיק שלך, לאילו תכונות נכון לך לכוון ואילו צרכים יתגלו בהמשך הדרך. הכול קורה לראשונה, ואת לומדת בצעדים קטנים איך לצבור ביטחון כבמאית.

מעבר לכימיה טובה שהיא תנאי בסיסי, יש משהו נוסף שחשוב לזהות כבר במפגש הראשון. זו שותפות ארוכת שנים, ובמובנים רבים לידה משותפת. חשוב שהמפיקים יביעו אמון בך ובתסריט, שילחמו עליו יחד איתך וירצו באמת לראות אותו קם לתחייה ויוצא לפועל. זו דרך ארוכה ומלאת מכשולים, וצריך לצידה שותפים רגישים וחזקים, כאלה שידעו לחזק ברגעי משבר, שישימו תמיד את טובת הסרט במקום הראשון, שיהיו יצירתיים ויראו לנגד עיניהם את היש ולא את האין, ושיזכירו לך לאורך הדרך שכל המסע הלא-נורמלי הזה בסופו של דבר שווה את זה.

אחרי שמצאתי את השותפים שלי אמיר ואיילת ב"למה סרטים", המשכתי לכתוב את התסריט בליווי הצמוד שלהם ושל עורכת התסריט שירלי מושיוף. הגשנו את התסריט לקרנות הקולנוע, ובהמשך הצטרפה קרן הקולנוע הישראלית, ואחריה תומכים נפלאים נוספים: הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, קרן הקולנוע הגאורגית והאיטלקית, קרן וייל בלוך וקרן רונית אלקבץ.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?

העבודה עם שחקנים היא באמת אחד הרגעים שאני הכי אוהבת בתהליך הצילומים. אלה רגעים טהורים של מתח עצום ושחרור גם יחד. יש מתח שמוחזק בגוף כי הדמויות הללו, שביליתי איתן שנים בתוך הראש שלי והתקיימו עד כה רק על הדף, מקבלות פתאום חיים, גוף, נשמה וקיום פיזי בעולם. סצנות שלמות קמות לתחייה לנגד עיניי. המפגש הראשוני הזה עם המציאות כמעט תמיד גורם לי לבכות. באמת, אני לא מצליחה לשלוט בזה.

ומצד שני, יש גם תחושה חדשה: הדמות משתחררת מהדף. היא כבר לא רק שלי. היא נאחזת ונבראת מחדש לא רק בידי, אלא גם דרך אדם אחר, דרך ישות נוספת שנושמת אותה, מפרשת אותה ומעניקה לה פנים וקול. זה רגע מפחיד ומופלא בעת ובעונה אחת, ויש בתוכו שחרור, ולידה של שותפות גורל חדשה.

נדמה לי שבמובן הזה תפקידה של במאית הוא ללהטט בין שליטה לשחרור, וללמוד להשאיר ולו במעט מקום לבלתי צפוי להפציע מתוך השחקנים.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?

תחושה מדהימה! ומפחידה כל כך!

כולם נמצאים שם, על הסט, כדי לממש חזון שנמצא אצלי בראש. זו תחושה מטורפת, תערובת של שיגעון גדלות וחרדה עצומה. האדרנלין בשיאו. זה הרגע שאליו הכול מתכנס, ולכן הוא גם רגע חד־פעמי ומיוחד, הרגע שבשבילו עושים סרטים. לפחות עבורי, זה הרגע האהוב ביותר בעשייה הקולנועית.

זה הרגע שבו הכול סוף סוף קורה ומתהווה. שבו “התמנון” הענק הזה- עשרות אנשים, מחלקות, החלטות- מתחיל לפעול יחד תחת חזון אמנותי אחד, בניצוח של מנצח אחד.והמנצחת הזו היא אני.

אמאלה.יש ימים שאני מרגישה בת מזל בצורה בלתי נתפסת, על הזכות לקום בכל בוקר לסט, להיות אחראית על יצירה שנולדת ומתגשמת בזכות כל אחד ואחת שחולקים איתי את הדרך. יש ימים שאני חיה רעה, מרגישה כל-יכולה. ויש ימים שאני רק רוצה להתחבא מתחת למיטה, שמישהו אחר ינהל את העניינים במקומי.וזה אולי לב העניין בבימוי- הליכה מתמדת בין עוצמה לפגיעות.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

בסך הכול זה היה מרגיע. וכמובן שראיתי את החומרים תוך כדי הצילומים בלילות חסרי שינה.

יש אמירה מוכרת שלראות את החומרים לראשונה בחדר העריכה הוא רגע קשה, אפילו מטלטל. אבל במקרה שלי זה לא כל כך תפס אותי לא מוכנה. גם כי כשאני מצלמת אני כבר חושבת ומצלמת לעריכה. רוב השוטים בסרט היו ארוכים, כמעט בלי כיסויים, והקאטים היו ברורים יחסית מראש. לכן, כשכבר הגענו לחדר העריכה, היה ברור שיש סרט. שאפשר לנשום לרווחה, ומכאן נותר לגלות לאן החומרים יובילו אותנו.

יש משהו מאוד מיוחד בחלל הזה, חדר העריכה. הוא כמו איזה רחם חמה ומכילה, שסופגת את כל כאביו, מאבקיו ואכזבותיו של הבמאי לאחר הצילומים. זה המקום שבו אפשר סוף סוף להישען לאחור, להיפרד באיטיות ובאינטימיות מהתסריט, ולתת לסרט לדבר מעצמו, את שפתו מתוך חומריו.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

הלב על מאתיים קמ״ש. התרגשות וחרדה מטורפת. מחשבות טורדניות שלא מרפות- אולי הסאונד נמוך מדי? אולי גבוה מדי? אולי התמונה חשוכה? אולי הפריים לא בגודל הנכון? המוח לא מפסיק לעבוד והלב לא מפסיק לפעום.

ובמהלך כל ההקרנה אני בכלל לא באמת צופה בסרט, אני צופה בקהל. בוחנת את התגובות שלהם. מתי הם מרותקים למסך, מתי הם מאבדים ריכוז. איפה הם צוחקים. האם הם בוכים. מה הם יגידו אחר כך. מה הם יחשבו.

קהל שצופה פתאום בסרט, זה אורגניזם חי ונושם. וכל הקרנה היא אחרת לגמרי מקודמתה. אבל הפעם הראשונה היא באמת הייתה חוויה חד פעמית. זה כמו דייט עם אהוב שחיכית לו המון זמן. במקרה שלי- עשר שנות המתנה.ובהקרנת הבכורה השנה, אני חושבת שזה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר שחוויתי בחיי, ממרום 44 שנותיי.

נאנדאוריצילום: שי גולדמן באדיבות סרטי יונייטד קינג

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

אחת התגובות שהפתיעו אותי במיוחד בקרב קהל צעיר הייתה הטענה שסצנת הסקס היא בעצם סוג של תקיפה או אונס. זה טלטל אותי מאוד, כי זו ממש לא הייתה הכוונה שלי, וכך גם לא ראיתי ולא רואה את הסצנה. הרגשתי שיש שם קושי להתמודד עם החייתיות או האלימות שמתקיימות בה.

נדמה לי שיש לפעמים רצון לראות דברים בשחור ולבן, או להסיט את המבט מהמקומות האלימים שקיימים בתוך כולנו גם בתוך המיניות כי זה מקום שיכול לפגוע. אבל דווקא שם נוצרת הדחקה מסוכנת, במקום להתמודד עם החלקים החייתיים והאלימים שבתוכנו ולהכיל אותם, אנחנו מדחיקים אותם. אולי בגלל זה מיניות היא נושא שמרתק אותי כל כך.

בעיניי זו סצנה שכולה עוסקת בהתמסרות: שתי דמויות שעוברות מהלך שלם לעבר עירום מלא — תרתי משמע, גם גופני וגם רגשי. זה אולי מתחיל כמאבק כוחות מאוד בסיסי, כי מין הוא כוח, ובמין יש גם אלימות. אבל מין הוא גם כוח שיכול לערער מוסכמות חברתיות מן היסוד. הוא יכול להיות מקום של התעוררות, של תנועה ושל שינוי והדמויות נעות בה לעבר איזו התקלפות, משחק עם הציפיות המסורתיות, שלהן ושלנו. הן מחליפות תפקידים כל הזמן, כי מיניות היא דבר שמשנה את עורו שוב ושוב.זה מקום קדוש, שיכול להיות גם מאוד רוחני וטרנספורמטיבי. הוא פיזי, חומרי ו”נמוך”, אבל גם רוחני ו”גבוה”. מין הוא דבר שמחבר ומפריד בעת ובעונה אחת- הכול מתגלם בתוכו.

ובסופו של דבר, המפגש הפיזי הזה בסרט מאפשר לדמויות להשיל מעצמן שכבות, להתמסר באמת, ולתת למשהו חדש בתוכן להפציע.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

הזהות שלי היא מורכבת ואני מנהלת איתה דיאלוג כל הזמן- בחיים ובקולנוע ואני מנסה לחיות איתה כמה שיותר בשלום. זו משימת חיים, וזהות היא לנצח דבר מורכב וכשאנחנו מתכחשים לה, אנחנו לא באמת יכולים להיות בשלום עם עצמנו. אני מקווה שהצלחתי להעביר בנאנדאורי חוויה רגשית עמוקה ומורכבת- כזו שמזדחלת אל הצופה לאט־לאט, כפי שאצלי הזדחלה ההבנה בהדרגה שיש בי כאב ופצע, אבל גם אפשרות חדשה של סליחה.אולי בזכות הסרט אני יכולה לספר לעצמי סיפור אחר על המקום שממנו באתי. נאנדאורי אפשר לי להשיר מבט אמיץ וכנה אל העולם שממנו באתי, ולספר את סיפורה של אישה שנאבקת בדיכוי, נאבקת על החופש שלה, לוקחת את גורלה בידיה ויוצאת למסע שבו היא משרטטת את דרכה חזרה אל עצמה ואל חייה.

רציתי לספר את הסיפור המשפחתי והאישי שלי, של אמי, של שושלת הנשים שממנה אני באה, ושל כל מי שגדלו בתוך תרבות שמרנית ונאבקו להשתחרר ממנה אבל בו בזמן להפנות מבט חומל ואוהב גם אל החלקים החייתיים המסורתיים והפרימיטיביים שבתוכנו.

אתי ציקוצילום: יח"צ

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?

זו זכות גדולה, ולא מובנת מאליה, כשהסרט יוצא אל האקרנים וקהל- אנשים שאינני מכירה, מכל רחבי הארץ, מגיע לקולנוע, קונה כרטיס וצופה בסרט שאני כתבתי וביימתי. קשה לי להסביר את התחושה הזו. אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה קשה, זו חוויה מתגמלת בצורה כמעט בלתי נתפסת.והיא מתעצמת עוד יותר כשאנשים זרים לחלוטין ניגשים אליי אחרי הקרנה, או כותבים לי, ומספרים שהסרט נגע בהם.

לפני ש״נאנדאורי״ יצא, לא חשבתי במונחים של מה יביא קהל. לא כתבתי מתוך חישוב של הצלחה, או מתוך ניסיון לפצח נוסחה שתגרום לאנשים לצאת מהבית ולהתמסר לחוויה קולנועית באולם, דבר שבימינו כבר אינו מובן מאליו כלל. כתבתי מתוך דחף פנימי, מתוך צורך.

אבל המפגש עם הקהל גרם לי להבין עד כמה הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. כמה הקהל חשוב. ובסופו של דבר, אולי זו משאלתו של כל במאי-ת עבור סרטם- שהוא יפגוש כמה שיותר אנשים, עיניים טובות ולבבות פתוחים.