מדי שנה נושרים אלפי בני נוער ממערכת החינוך בישראל. המספר הכללי עומד על כ-8%, אבל מאחורי הנתון היבש מסתתרת דרמה חברתית של ממש: כ-3,000 מהם מגיעים מהמגזר החרדי - שיעור נשירה הגבוה פי ארבעה מהממוצע הארצי.
במאמר שפרסם איש החינוך והמרצה בתל-חי אליסף בוק, שליווה לאורך השנים נערים שנשרו מהמסלול החרדי, הוא מתאר מציאות של צעירים שנתקעים בין שני עולמות: כבר לא חלק מהקהילה שממנה באו - אבל גם לא באמת משתלבים בחברה הכללית.
לדבריו, התחושה החוזרת אצל רבים מהם היא אחת: "אנחנו תמיד אורחים, אף פעם לא בבית".
והשאלה הגדולה, הוא טוען, היא לא רק למה זה קורה, אלא למה כמעט לא מדברים על זה.
אליסף בוק.צילום: יחקרועים בין שני עולמות
מי שלא מכיר מקרוב נער חרדי נושר, מדמיין לעיתים ניתוק מהעולם. אבל, המציאות הפוכה. הם מחוברים לאינטרנט, יודעים מה קורה במדינה, שומעים חדשות - לפעמים יותר מבני גילם החילונים. אבל כשהם מפסיקים ללמוד בישיבה, אין להם שום מסגרת חלופית.
בני גילם ממלאים את היום בלימודים, חוגים וחברים. הם - פתאום לבד. הפער הזה מייצר תחושה קשה של זרות כפולה: בקהילה החרדית הם כבר לא עומדים בכללים, ובחברה החילונית הם מרגישים לא שייכים.
"כשאני עם חרדים אני מרגיש בוגד, וכשאני עם חילונים אני מרגיש לא מספיק טוב. אני תמיד אורח - אף פעם לא בבית"
מכה נוספת לחרדים: צילום: אילסטורציה | צילום: חיים גולדברג/פלאש 90הבעיה היא לא רק אישית - היא מבנית
החברה החרדית בנויה על מסלול ברור מאוד: ישיבה, המשך לימוד וחיים קהילתיים. אין הרבה תחנות ביניים. לכן כל חריגה נתפסת כיציאה מהמעגל, לא כהתאמה אישית.
גם המשפחה משלמת מחיר חברתי. הורים רבים עומדים בפני דילמה כואבת: לתמוך בילד או לשמור על המעמד בקהילה. כך שלעיתים התוצאה היא נתק.
ואז מגיע הכישלון השני: המדינה
כשהנער פונה לעזרה, הוא כבר מחוץ למערכת. אבל גם המערכת הכללית לא בנויה עבורו - הוא לא רק צריך לימודים או כסף, הוא צריך תרגום תרבותי של החיים עצמם.
הנתונים קשים הם שמחצית מבני הנוער החרדים בסיכון כלל לא מטופלים, 74% חווים קשיים משפחתיים משמעותיים ורובם מגיעים ממשפחות מרובות ילדים.
כלומר, הם נופלים בדיוק בין השירותים.
הפרשן הוותיק טוען: החרדים הם לא יהודיםצילום: (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)זה לא "נער שנפל" - זה נער שבחר
אחת הטעויות הגדולות היא השפה. נשירה נתפסת ככישלון. אבל פעמים רבות מדובר בבחירה - לא לחיות חיים שאינם מתאימים לאדם.
השאלה האמיתית היא: האם לחברה יש מקום גם למי שלא הולך במסלול אחד בלבד?
מה צריך להשתנות
השינוי צריך להיות בשלושה מעגלים:
משפחה: הקשר עם הילד חשוב יותר מהסטיגמות. אפשר להישאר משפחה גם בלי אחידות מלאה.
בקהילה: השקר עם הילד חשוב יותר מהסטיגמה. אפשר להישאר משפחה גם בלי אחידות מלאה.
במדינה: נדרשות תוכניות ייעודיות לנוער חרדי נושר: ליווי, השכלה, הכשרה וגשר חברתי, ולא רק טיפול רווחה.
האחריות של כולנו
בסוף, זה לא רק עניין של מדיניות - אלא של יחס. הנער הזה יכול להיות החייל לידך, העובד החדש או השכן. לפעמים ההבדל בין הידרדרות להשתלבות מתחיל במשפט פשוט: "אני כאן בשבילך".
רוצים את החרדים בצהצילום: בחורי הישיבות החרדיות (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)הגיע הזמן לראות אותם
3,000 נערים בשנה הם לא סטטיסטיקה. אלה אלפי סיפורים על זהות, אמונה וחיפוש מקום.
והשאלה האמיתית לחברה הישראלית היא לא מה הם איבדו, אלא האם אנחנו מוכנים לפנות להם מקום.
תגובות