דיווה מול כוכבת רשת: ההצגה "צ'ילבות" מפתיעה בעומק שלה

ההצגה "צ'ילבות" בתיאטרון הקאמרי מפגישה על הבמה בין שתי שחקניות מדורות שונים, גילה אלמגור ומיה לנדסמן, ויוצרת עימות בימתי שמתחיל כקומדיה קלילה ומסתיים בתיאטרון עם עומק. מה שנראה בתחילה כקרב בין דיווה ותיקה לכוכבת רשת צעירה, מתגלה בהמשך כמפגש אנושי מרגש.

הציפייה הייתה מאוד מסוימת: לראות את האגדה מרים זוהר בת ה-93 קורעת את הבמה. אבל התיאטרון, כמו התיאטרון, מזמן הפתעות - ועל הבמה הופיעה הגברת הראשונה, גילה אלמגור. ואם היה נדמה לרגע שתיווצר אכזבה, היא התפוגגה מהר מאוד. גילה לא רק "מילאה מקום", היא הפציצה, הפתיעה והוכיחה שוב למה היא מלכה.

בית ספר למשחק על הבמה

תענוג צרוף לראות את אלמגור יוצאת מאזור הנוחות הדרמטי והרציני שאנו מכירים, וצוללת אל דמות קומית פרועה. יש מוסכמה שקשה יותר לבצע תפקיד קומי מאשר דרמטי, וגילה יחד עם מיה הצליחו את המשימה הזו בנונשלנטיות מעוררת השתאות.

זה לא רק הטקסט, זו הנוכחות הפיזית: גילה מביאה לבמה "קלאסה" של פעם, החזקת גוף אצילית ומימיקה מדויקת שמעבירה מסר שלם בהרמת גבה אחת. היא כל כך מצחיקה.

מולה, מיה לנדסמן היא פצצת אנרגיה פיזית, משתמשת בכל הגוף שלה, מתפזרת ומשתוללת. הניגוד הזה, בין האיפוק המלכותי של האחת למוחצנות הפרועה של השנייה, הוא בית ספר למשחק בפני עצמו.

מיה לנדסמן ורבקה זוהר.צילום: משה צ'יטיאת

פינג-פונג של עקיצות

המחזה, שכתב עומר קרן, מפגיש בין חווה זלצר (אלמגור), דיווה ותיקה וכלת פרס ישראל, לבין אלי קופרמן (מיה לנדסמן), כוכבת רשת ושחקנית עולה. הדיאלוגים ביניהן הם פינג-פונג מענג של עקיצות: מצד אחד הדיווה שחושבת שמי שלא שיחק צ'כוב הוא לא שחקן, ומצד שני כוכבת הרשת שבטוחה שהעולם זורח לה מהסטורי. העימות הזה יוצר רגעים קומיים מבריקים שגורמים לקהל להנהן בהזדהות.

הרגע שבו הלב נשבר

בתחילת הערב היה חשש שהדמויות יישארו בגדר סטריאוטיפים. הציפייה הייתה לראות התפתחות, משהו מעבר לקריקטורה, ואכן - זה הגיע. נקודת המפנה מורגשת ומדויקת. באמצע המחזה לנדסמן (אלי) נשברת. היא משתכרת, המסכות יורדות והלב נחשף. נדמה היה שהקהל מחכה לרגע שבו המסכות נופלות, לרגע שבו היא מדברת מהלב.

זהו הרגע שבו הצחוק מתחלף ברחמים, ואולי אפילו בדמעות ובהתרגשות. המעבר הזה, מדמות נלעגת לאנושית ופגיעה, מרשים ומעניק להצגה את העומק שהיא הייתה זקוקה לו.

בסופו של דבר, מתחת לכל הצחוקים, ההצגה נוגעת בנקודה רגישה: הבדידות של המקצוע. שתי נשים, מדורות שונים לחלוטין, מגלות שהפחדים שלהן דומים. לתחושת הבדידות הזו רבים יכולים להזדהות. מתחת לסטורי, מתחת לצ'כוב, מתחת לבמה ומתחת למסכות - המסכות נופלות והקהל מתרגש יחד איתן. זה הרגע שבו "צ'ילבות" הופכת מקומדיה קלילה לתיאטרון עם נשמה.

בימוי מבריק וחגיגה אסתטית

אי אפשר שלא להתייחס לצד הטכני של ההפקה. גלעד קמחי יודע בדיוק מתי "ללחוץ על הגז" ולייצר כאוס קומי מהיר, ומתי לעצור הכול ולתת לשקט ולרגש לדבר. אין רגעים מתים, והקצב המדויק שלו גורם להצגה להרגיש כמו מחזמר, גם כשלא שרים.

מעבר לקצב, בולט עיצוב התפאורה של ערן עצמון. התפאורה ממחישה ויזואלית את הפער הבין-דורי: השוני בין העולם של השחקן "של פעם", הקלאסי והכבד, לבין העולם של השחקן "של היום", האינסטנט והצבעוני. הכול עטוף באסתטיקה מרשימה שפשוט כיף להסתכל עליה.

גילה אלמגור חושפת: זו המצווה שאני עושה כל יוםצילום: (צילום: קשת 12)

השחקנים שנתנו את המסגרת

לצד הצמד המוביל, חובה לציין את צוות השחקנים המשני שנותן מסגרת יציבה להצגה. ואי אפשר בלי מילה חמה ליצחק חזקיה, שבתפקיד המלביש/עוזר הנאמן הוא "המבוגר האחראי" ומביא איתו שקט ונוכחות בימתית שרק שחקנים מהדור שלו יודעים לתת. גם גור קורן (בתפקיד מנהל התיאטרון) כיף לצפות בו.

גאווה ישראלית מקורית

מעבר לצחוק ולרגש, יש ערך מוסף עצום בכך שמדובר ביצירה ישראלית מקורית. זה לא עוד מחזה מתורגם מברודוויי, אלא כתיבה מקומית רעננה שמדברת את השפה שלנו, מכירה את הניואנסים שלנו וצוחקת עליהם באהבה. שאפו ענק לתיאטרון הקאמרי על ההשקעה והאומץ לתת במה מרכזית למחזאות ישראלית חדשה ובועטת.

בשורה התחתונה: "צ'ילבות" היא שיר הלל לתיאטרון הישראלי, אבל היא בעיקר ערב של כיף. גם אם באים בשביל שם אחד ומקבלים אחר - הקסם עובד. הקאמרי שיחק אותה עם הצגה שמצליחה להצחיק עד דמעות, אבל לא שוכחת גם לרגש.