'רעים עצובים': ביקור בגיא ההריגה באמצע חג החירות

לאורך הים אין גלים, יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח, את המילים הנוגות הללו שרה עופרה חזה, כשנוסעים לאורכו של כביש 232 הפסטרולי בעוטף עזה לא שומעים את שאון הזעקות, אלא הכל דומם, ממאן להאמין שפה זה קרה.

החלטתי בבוקרו של יום שישי בחול המועד לעשות את פעמיי לעבר העוטף, לחוש במעט את מה שעברו אחיי באותה שבת ארורה של השבעה באוקטובר. כשמגיעים לעיר שדרות הרכב לוקח ימינה ובצד מיגונית המלאה ברסיסים ובתוכה תמונות של חבר'ה צעירים שרק רצו לרקוד. המראה שהתגלה בפניי העלה את הדימיון וניסה להבין בשכל מה חוו באותה העת אלו שהסתתרו בפנים.

נטיעות לזכר הנרצחים

הצמרמורת בגוף איננה פוסקת, אני נכנס לרכב ועושה את דרכי לעבר אחד המוקדים המרכזיים של הטבח הנורא, מסיבת הנובה על יד קיבוץ רעים, בו נרצחו מאות בחורים ובחורות ומשם חלקם נחטפו לגיהנום מעבר לגבול.

בצאת חול המועד ההוא של שמחת תורה הם נפחו את נשמתם, כעת בימים של פסח, זמן חירותנו, הגעתי למקום שנלקחה מבני גילי החירות. אנדרטאות לצד עצים שנטעו לזכרם של כל אחד ואחת מהנרצחים, למקום הגיעו מאות מבקרים שבחרו לקחת את בני משפחתם באמצע החג וללמד אותם היסטוריה שכל כך קרובה אלינו.

זוג נעליים למרגלות האנדרטה

ברקע נשמעים הדי פיצוצים חזקים, אני בודק במוקד פיקוד העורף אם לא מדובר בנפילות, הטלגרם היה שקט, עוד ירי ארטילרי לעבר קן הצרעות בעזה. באחד המוקדים במתחם יש שלט המסביר על הבר הקטן, אותו מקום שניסו להסתתר בו מספר מבלים ומהמחבלים פשוט ירו בהם כברווזים במטווח. לצד השלט, זוג נעלים למרגלות אנדרטה עם תמונות, לא צריך לנסוע לפולין השנה, אוושויץ זה כאן.

בצד עומדת חבורה של חבר'ה עם גיטרה, השירים מעורבבים בין ארץ צבי לנשמה לך מתוך הסליחות של הימים הנוראים. בעת שאני עושה את צעדיי פגשתי את אריאל זוננשטיין דודו של אלון ורבר שהגיע לפסטיבל הנובה ומצא את מותו על ידי בני עוולה ערבים. הוא מספר שכולו דמעות על התחושות, "איך זה קרה, איפה היינו" הוא תוהה לעצמו. זו הפעם השלישית שלו במקום והוא מתאר שעדיין הוא בתדהמה מלאה.

דודו של אלון ורבר שנרצח: "היום יש יותר קצת סדר בבלאגן"

הוא מבקש לעשות את המקסימום להחזרת החטופים: "זה ייתן כיוון לריפוי של הפצע שלא יגליד אף פעם". הוא בן 58 ועדיין עושה מילואים בחיל האוויר, אני שואל אותו אם הוא סומך על אלו ששלחו אותו. "היום יש קצת יותר סדר בבלאגן, הצבא די מתארגן על עצמו וכיום אני די סומך על צה"ל שלוקח את ההחלטות הנכונות" הוא מציין.

אני ממשיך להסתובב ורואה את פני נרצחים וחשבתי לעצמי, הלוואי והיו יכולים לספר את מה שאירע לאותו עולם גלובלי שבחוץ שכעת עושה דה לגיטימציה לישראל באופן מחפיר. הפנים המלאכיות של כל אחד לא מותירים אותי אדיש, הדמעות זולגות.

בעודי מסייר בן המיצגים אני שם לב לפניהם של ענבר היימן שנחטפה ונרצחה ושל הירש גולדברג פולין החטוף שרק השבוע פורסם הסרטון שלו וחושב לעצמי איך אני יכול לעזור. הסיקור במקום זה המעט שאני יכול והלוואי ואני יחד עם כל המבקרים נהיה שליחים טובים להחזרתם.

השבת עוד מעט נכנסת, היום יום שישי, בדרכי החוצה אני נוסע לעבר אותה מיגונית מפורסמת שהפכה למלכודת מוות עבור 13 צעירים, לידי עוד מבקרים והשקט ששורר במקום הוא השפה היחידה ששולטת בו.

רכבי הנרצחים לצד טנדר חמאס

משם אני עושה את דרכי לעבר 'תקומה', למיצג המזעזע של אותן מכוניות שבהם לפני חצי שנה באותו בוקר שחור ישבו בהם אזרחים שחוטים, ירוויים מירי של האויב הפלסטיני. לצידם, במקום בודד, שוכנים אותם טנדרים של מחבלי חמאס, הכוונה של הרובה עדיין עומדת על הגג.

עוד באותו נושא

ניצול הטבח במסיבה: המחבל צעק 'אל יהוד' וירה

19:18 | לירן וינשטיין

3

0

😀 👏

לפתע עולה השאלה, איך מדינה חזקה שכל שנה קוראת מעל כל במה ביום השואה "לעולם לא עוד" אפשרה את אותו טבח מזעזע. חלק מהמנהיגים טרם לקחו אחריות והתפטרו, בצבא התחיל הגל, זה לא צריך להיעצר שם.

המלחמה חייבת להסתיים קודם בניצחון, אחר כך, כל אותן חברי ממשלה שישבו בכיסאותיהם בשנים האחרונות מהימין והשמאל צריכים לפנות את מקומם לדור אחר, שגדל לתוך השבת השחורה. זו הצוואה, של הנרצחים, החטופים, בעצם של כולנו.