רק עכשיו יושב לכתוב. לך. עליך. עלינו. כבר כמעט שבוע עבר מאז שבישרו לנו שנפלת כגיבור בקרב עם מחבלים. האמנתי שכל עוד אין הלוויה, כל הסיוט הזה לא באמת קרה. אבל לצערי הגדול מאוד, מה שרציתי שיתברר כחלום, התגלה כמציאות שחורה משחור.

כמו שחיית כך נפלת, משה. נחוש. אמיץ. רץ לעזרה. אני בטוח שאם היו שואלים אותך: 'משה, איך אתה רוצה למות?', זו הדרך בה היית בוחר. היית משרטט אותה רגע לרגע. פרט לפרט. בלי להתחרט על כלום.

בימים האחרונים אני מקבל עשרות טלפונים והודעות. אנשים מתקשרים לנחם אותי משל הייתי בן או אח. ואז אני מבין, הייתי בן והיית אח. כבר 24 שנים.

'בן כמה הוא היה?', הם שואלים. ואני משיב '52'. ואז אותו משפט אצל כולם: 'חבל עליו. מת צעיר'. ולכולם אני אומר: 'הוא לא מת צעיר. הוא חי מהר. מהר מאוד'.

חיית מהר, משה אחי היקר. לא עמדנו בקצב שלך. בזמן שעוד לא הבנו מה הבעיה בכלל, לך כבר היו פתרונות, תכנונים ותכניות מגירה. מי היה יכול עליך, משה? מי היה יכול לעצור אותך בכלל? אם היית רוצה משהו הוא היה קורה ולא משנה מה. וגם הסקפטיים שבינינו מצאו את עצמם בסוף מאמינים באמונה שלמה ביוזמה שרק לפני רקע נראתה להם משוגעת.

כי היית מגנט, משה. מגנט ענק של אהבה, ועשייה, ויוזמה, ושמחה, ותקווה, ואופטימיות. וכל אחד הצליח להיתפס מצד אחר של המגנט. לא פספסת אף אחד. ידעת לראות בעיניים של האדם מולך מה הוא צריך. למי שהיה צריך היית אבא, לאחרים היית אח, מורה, מחנך, יזם, ובעיקר מצפן.

תמיד בתקופת בלבול הייתי שולח לך הודעה: "מה עכשיו?". והיית מחזיר כמעט תמיד את אותה תשובה: "כמו שהיה עד היום, רק הרבה יותר טוב". ובאמת היה הרבה יותר טוב, משה. הבטחת וקיימת. יזמת, והצעת, וקידמת, ותכננת. ובאמת הפכת את העולם שלנו להרבה יותר טוב. כל דבר שרק נגעת בו הפך לזהב.

הגעת לאופקים לפני 24 שנה. אז בן 28. ואני בן 14. נפשי נקשרה בנפשך. דיברנו את אותה השפה. ידעת מה יש לי, מה אני צריך ובעיקר מה אני רוצה. כיוונת, סללת דרך, ובעיקר חסמת דרכים שלא רצית שאלך בהם.

'אתה אחר', היית אומר לי, ו'אחר צריך לצעוד בדרך אחרת'. אז צעדתי בדרך האחרת. ואתה לא עזבת לרגע. אחרי שהבנת שלמדתי לצעוד לבד, שחררת. אבל הרגשתי כל הזמן את העיניים שלך על הגב שלי. מחכות לרגע שאפול, כדי להיות שם להרים. ונפלנו משה. לא פעם ולא פעמיים. והרמת אותי, משה, בלי לשאול שאלות. בלי לשפוט. בלי להטיף. עם המון אהבה.

אהבת. פשוט אהבת. כמו שאנשים כבר לא יודעים לאהוב היום. אהבה נקייה. שקטה. פשוטה. שיוצרת אדוות אחרי אדוות ומציפות את העולם באהבה שאינה תלויה בדבר.

כמה משברים, הצלחות, הפסדים, הישגים, טלטלות, נפילות, פסגות ותהומות, עברנו יחד. וכל רגע כזה רק חידד לי את ההבנה שאני בר מזל. שפגשתי אותך. שהכרתי אותך. ששינית אותי. שסללת לי דרך. שהיית לי מים קרים על נפש עייפה.

ועכשיו, מה? איך ממשיכים לצעוד בלי האמונה שלך בכל צעד שלנו? בלי הוראות הפעלה. בלי לדעת בכלל אם אנחנו בדרך הנכונה. מי ישלח הודעה בשתים עשרה בלילה עם שגעון אחר. עם יוזמה שאיש לא חשב עליה. עם תכניות שאנשים אפילו לא מצליחים לדמיין אותן.

יש לנו מזל אחד, משה. שבכל דרך בה צעדת השארת עקבות. טביעות אצבע. נגיעות מיוחדות שרק אתה יכול לגעת אותן. ולנו רק נותר לצעוד באותן דרכים, לעקוב אחרי הסימנים בזהירות וללכת אחריהם בענווה, ביראת כבוד ואהבה גדולה. אהבה שאינה תלויה בדבר.

ומהדרכים האלה, נסלול דרכים חדשות לאנשים שלא זכו לצעוד איתך. והדרכים החדשות האלה שנסלול, יהיו שלך, משה, הרבה יותר ממה שהם יהיו שלנו.

=======

גיא עזרא הוא תושב אופקים ועורך משנה באתר 'סרוגים'