את השינוי בחברה החרדית צריך לעשות מבפנים

בשנים האחרונות הזדמן לי להכיר מקרוב אנשים שגדלו בציבור החרדי. חלקם עדיין מגדירים עצמם חרדים וחלקם כבר לא. המשותף לכולם הוא תחושת הניכור והאדישות כלפי מדינת ישראל.

רבים יוצאים לרחובות וקוראים לחרדים להיות שותפים בנטל ולהתגייס לצבא ולצאת לעבודה. אני מבינה את הדאגה של אותם אנשים. הם מסתכלים על המציאות ורואים שהחברה החרדית אומנם מהווה כיום שלושה עשר אחוזים בלבד מתוך החברה הישראלית, אבל כשמסתכלים על התפלגות תלמידי כיתה א', מתברר שעשרים ושמונה אחוז מביניהם לומדים בחינוך החרדי. ברור שמיעוט שגדל בקצב מהיר כל כך חייב להיות שותף פעיל יותר במשימות הכבדות של הגנה על הארץ ותשלום מיסים באופן מלא.

נכון שמדובר בציבור שרבים ממנו מתנדבים במסגרות שונות כגון מד"א, זק"א, עזר מציון ועוד, אבל זה פשוט לא מספיק. החברה הישראלית זקוקה להם בשותפות גבוהה הרבה יותר. כדי שזה יקרה, צריך קודם להבין את הבעיה לעומק.

ד"ר מיכה גודמן ואפרת שפירא רוזנברג מדברים בפודקאסט שלהם "מפלגת המחשבות" על החברה החרדית, ובניגוד לחלוקה המקובלת: חסידים, ליטאים ומזרחיים, הם מציעים לחלק את החברה החרדית לשתי קבוצות: אלה שיש להם טלפון חכם ואלה שלא.

מה שלא הצליחה הטלוויזיה לעשות, עושה האינטרנט באופן חלקי. החשיפה אליו מחוללת שינויים דרמטיים בתוך החברה החרדית, וחלקים ממנה נפתחים לחברה הישראלית והכללית.אבל צריך להבין שגם בקבוצה החשופה לאינטרנט, לא השתנה יחסם למדינת ישראל. חברי שתי קבוצות החרדים מתייחסים בניכור ובאדישות כלפי המדינה. מבחינתם זה בסדר גמור גם אם הבריטים יחזרו לשלוט פה, או כל גורם זר אחר בתנאי שיעשה זאת באופן סביר. אין להם עניין במדינה שיהודים הם הרוב בה, ואין להם צורך בצבא עברי.

הדבר נטמע בזהות שלהם עד כדי כך, שאפילו מי שעוזבים את החברה החרדית והופכים לחילונים גמורים, נשארים על פי רוב ביחסם האדיש והמנוכר למדינת ישראל. יחס זה מתבטא בתחומים רבים, לא רק בהימנעות מגיוס לצבא. המכון החרדי למחקרי מדיניות מצביע על כך שבין השנים 2013 ל-2022 היתה ירידה באחוז ההצבעה בערים חרדיות כמו ביתר עילית, מודיעין עילית ואלעד. נכון שעדיין אחוז ההצבעה בחברה החרדית גבוה מאחוז ההצבעה בכלל החברה הישראלית, אבל צריך להבין שהצבעה אינה מעידה על קשר למדינה, אלא על רצון לקבל נתח גדול ככל האפשר מנכסיה.

לעומת זאת, ירידה באחוז ההצבעה, עלולה בהחלט להעיד על ירידה בתחושת הקשר כלפי המדינה. משמעות הדבר היא שאפילו אם יש שיפור מסוים בהשתלבות החרדים באוכלוסייה הישראלית, יחסם למדינה ותחושת האחריות שלהם כלפיה אינה בעלייה, ואולי אפילו להפך. שוחחתי עם מכר שלי, שגדל בחברה החרדית. הוא לא הצביע בבחירות האחרונות, והתקשה להבין מדוע אני מזדעזעת מכך. המדינה עבורו היא גוף לא רלוונטי, והוא חש זרות של ממש כלפיה.

מי ששמחים על כך שהציבור החרדי לא מממש את מלוא פוטנציאל כוחו הפוליטי, כדאי שיחשבו על כך שוב. כל עוד מדובר היה במיעוט קטן, יכולנו להכיל את תחושת הניכור, והמחיר היה נסבל. אך כשמדובר במיעוט הולך וגדל, הדבר מהווה סכנה פנימית עבור מדינה שעדיין נלחמת על חייה. לא רק שהחרדים אינם שותפים בלחימה האקטיבית ולא מגנים על המדינה, הם אף אדישים לסמליה ולאתוס שלה. ההיסטוריה שהם גדלים עליה היא שהעם היהודי חי אלפיים שנה בגלות ו"הסתדר" לא רע. בעשרות השנים האחרונות חלק גדול מהעם היהודי חי בישראל, אבל מבחינתם זו מציאות שאינה הכרחית כלל.

אני, לעומתם, כמו רבים מקוראי האתר "סרוגים", גדלתי על אתוס שונה לחלוטין: אלפיים שנה חי העם היהודי בגלות, לעיתים קרובות סבל מרדיפות ופוגרומים שונים, והיה תלוי באחרים שיגנו עליו. שיא הרדיפות התבטא כמובן בשואה, שמזכירה לכולנו מה עלול לקרות אם לא נדאג להגן על עצמנו בעצמנו.

גם בחברה החרדית השואה תופסת מקום משמעותי, אלא שאצלם הלקח הנלמד הוא שצריך להקפיד יותר בקיום מצוות ולהתפלל לקב"ה בדבקות, כדי שהאסון הנורא לא יתרחש שוב. הצורך בצבא עברי אינו חלק מהמסקנות שלהם. לכן אין פלא שהם אינם ממהרים להתגייס אליו.

חייב להיות שינוי בלימודי הליבה של החברה החרדית, אבל השינוי צריך להתבטא לא רק בלימודי אנגלית ומתמטיקה, שיאפשרו להם להשתלב בשוק העבודה העתידי. השינוי צריך להיות בראש ובראשונה בלימוד ההיסטוריה והבנת חשיבותה של מדינת ישראל כצורך קיומי להגנה על העם היהודי. רק כך ניתן יהיה להוביל לשינוי ביחס שלהם למדינה ובתחושת האחריות כלפיה, וממילא תהיה נכונות גבוהה יותר של החרדים להיות שותפים אמיתיים לנטל: להתגייס לצבא ולצאת לשוק העבודה.

חשוב להבין שאת השינוי הזה לא ניתן יהיה לחולל בכפייה. ניסיון לכפות חינוך על חברה ועל יחידים עלול בעיקר להזיק ולייצר אפקט הפוך. מי שצריכים להוביל את השינוי הם אך ורק אנשים שמגיעים מתוך הציבור החרדי ובחרו להיות שותפים מלאים בנשיאת המדינה על כתפיהם, אם על ידי כך שהתגייסו לצבא ואם בדרכים אחרות. רק להם יש את הכוח לחולל שינוי מבפנים. התפקיד שלנו הוא לתמוך בהם, כשעיקר התמיכה יתבטא בכך שנתאפק ולא נפריע.

המטרה צריכה להיות שבעוד עשרים וחמש שנים, כשתחגוג מדינת ישראל מאה שנים לעצמאותה, החרדים – שיהוו כשליש מאוכלוסייתה – יהיו שותפים מלאים לחגיגות. אולי אפילו יגידו הלל.

הכותבת היא מנהלת לשעבר של תיכון דמוקרטי, יהודי-פלורליסטי, כיום מלווה מנהלי בתי ספר, מורה למחשבת ישראל ומטפלת ב-Li.c.b.t. בוגרת האולפנא בכפר-פינס ומדרשת לינדנבאום.