אם היו מבקשים מכם לתאר את מדינת ישראל האוטופית, איך הייתם מתארים אותה? אילו מגזרים היו קיימים בה?

לאחרונה ראיין אותי כתב של העיתון ניו יורק טיימס. הוא שאל אותי איך תיראה מדינת ישראל בגרסה האידיאלית שלה. חשבתי קצת ועניתי לו שבמדינת ישראל האידיאלית יהיו זרמים שונים בדיוק כמו היום: חילונים, חרדים, חרד"לים, דתיים ליברלים, מסורתיים, ערבים וכו'. ההבדל היחיד השונה מהמצב כיום הוא שבמדינת ישראל האוטופית אף צד לא ינסה לשנות את האחר, וכולם יחיו בשלום עם השונות.

לעיתים קרובות אני נתקלת בקריאות רבות מהצד החרדי והחרד"לי המבקשות להתחשב בהם ולאפשר יותר הפרדה במרחב הציבורי: דין דין אביב ושרון רוטר ביקשו שיאפשרו להן לשיר מול קהל נשי בלבד גם במרחב ציבורי. יש המבקשים שבמעיינות יהיו זמנים נפרדים לגברים ולנשים, כפי שיש חופים נפרדים בים.

החרדים ביקשו לאפשר להם לימודים אקדמאים בהפרדה ובג"ץ כבר אישר לימודי תואר ראשון בהפרדה, בתנאי שההפרדה לא תגלוש למרחב הציבורי של הקמפוס ובתנאי שלא תהיה פגיעה במרצות. ובאמת, למה לא להתחשב ולאפשר להם לממש את רצונם. הרי התפיסה הליברלית של "חיה ותן לחיות" אמורה לאפשר לכל אדם לחיות על פי אמונתו.

כדי להסביר מדוע לדעתי יש סכנה אמיתית בבקשות הללו, אשתף אתכם מחוויותי כמנהלת בית ספר. שמונה שנים ניהלתי בית ספר בחינוך הממלכתי הדתי. במסגרת תפקידי השתתפתי במפגשי מנהלים רבים עם גורמים בכירים מטעם הפיקוח של החמ"ד הפועלים בשם משרד החינוך. במהלך המפגשים הללו שמעתי פעם אחר פעם גורם בכיר במשרד החינוך שדיבר על חילונים כשבמקום המילה "חילונים" הוא הקפיד לומר תמיד: "שאינם דתיים עדיין".

שאיפת החרד"לים היא שכולנו נלך בדרכם. חלקם מעדיפים שזה יקרה מרצוננו ואחרים מתוך כפייה. אני יודעת, הגעתי משם (צילום: יעקב נחומי, פלאש 90)

בכל פעם ששמעתי את ההגדרה הזו נעתי באי נוחות גלויה. כשמנהלים אחרים הבחינו בכך ושאלו מה מפריע לי, שאלתי אותם איך היו מרגישים אילו היו שומעים גורם בכיר בחינוך הממלכתי מגדיר דתיים כמי ש"אינם חילוניים עדיין".

גבירותי ורבותי, זה כל הסיפור על רגל אחת. אני באה מהציבור החרד"לי ומכירה אותו היטב. הייתי חלק ממנו במשך שנים. שאיפת החרד"לים היא שכולנו נלך בדרכם. נקודה. חלקם מוכנים לחכות בסבלנות עד שזה יקרה וממתינים עד שנבחר בכך מרצוננו, וחלקם סבלנים פחות ומנסים לכפות עלינו את אורח חייהם. משותפת לכולם היא השאיפה שבסופו של דבר כולנו נלך בדרכם הצודקת.

במדינת ישראל האוטפית שלהם לא יהיו חילוניים וכנראה שגם לא יהיו דתיים ליברלים, כמוני. באופן אבסורדי החרדים והחרד"לים סבורים שהציבור הליברלי הוא זה ששואף לשנות אותם, אך לאמיתו של דבר ההפך הוא הנכון.

זו הסיבה שהליברלים עלולים להיות תמיד בעמדת נחיתות. מכיוון שכליברלים, אנו מכבדים מי ששונה מאיתנו, ואין לנו שום עניין לשנות אותו, בעוד הם כן שואפים לשנות אותנו.

משום כך חשוב שנבהיר שאנו קנאים לליברליות שלנו ואנו מוכנים להיאבק עליה. אין לנו רצון לשנות אף אחד, אך לא נהיה מוכנים שישנו אותנו. זו הסיבה שעלינו להתייחס בזהירות לכל בקשה המשנה את הסטטוס קוו, ולהסכים לשינוי אך ורק בתנאי ששומרים על איזון.

לדוגמא, אם מבקשים לאשר הפרדה במעיינות, אפשר להסכים בתנאי שבמקביל מאפשרים תחבורה ציבורית בשבת. אגב, כמי שהתגוררה בחיפה, מעולם לא הבנתי מדוע עלינו לכפות שמירת שבת כלפי מי שבחרו לא להיות מחוייבים להלכה. מה גם שהכפייה הזו פוגעת במיוחד באוכלוסיות החלשות, בצעירים ובקשישים התלויים בתחבורה ציבורית.

רוצים הפרדה במעיינות? אין בעיה, תתפשרו על תחבורה ציבורית בשבת (צילום: מיכאל גלעדי, פלאש 90)

עלינו לזכור שמי שמבקשים שנתחשב בהם, אינם מתייחסים בכבוד לאורח החיים הליברלי, אלא רואים בו טעות שביום מן הימים תתוקן. הדמוגרפיה מעידה על כך שהקול הזה הולך ומתחזק ולכן עלינו לעמוד על המשמר ולהמשיך להפגין ולדרוש חוקה. רק חוקה תבטיח שגם בשנים הבאות ליברלים כמוני יוכלו להמשיך להרגיש שמדינת ישראל היא גם הבית שלנו.

הכותבת היא מנהלת לשעבר של תיכון דמוקרטי, יהודי-פלורליסטי, כיום מלווה מנהלי בתי ספר, מורה למחשבת ישראל ומטפלת ב-Li.c.b.t. בוגרת האולפנא בכפר-פינס ומדרשת לינדנבאום.