שמונה שנים הייתי מנהלת תיכון. שמונה שנים לא היה לי יום ולא לילה. אני זוכרת איך בשעות הקטנות של הלילה הייתי עוברת על כל הוואטסאפים והאימיילים שהצטברו במשך היום וכמעט נרדמת מרוב עייפות. כשכבר נרדמתי, כל המאורעות שעברו עלי במשך היום היו נכנסים לי לתוך החלומות. אהבתי להיות מנהלת תיכון. אבל העומס היה קשה מנשוא.

לפני שנה וחצי יצאתי לשבתון כדי לחשב מסלול מחדש. משבר גיל הארבעים וכל זה. במהלך השבתון הבנתי שמיציתי את הניהול ושאני רוצה להוריד הילוך, להיות יותר בבית ולחיות חיים רגועים ומאוזנים יותר. החלטתי ומימשתי ואכן כך היה. עד שיריב לוין ושמחה רוטמן החליטו להפוך לכולנו את החיים.

לפני אחד עשר שבועות הכל פה השתנה, ולא רק אצלי. מאז מסיבת העיתונאים ההיא של יריב לוין, אני מתקשה להתרכז, לא מסוגלת לקרוא ספר או להמשיך לכתוב את התסריט שאני עובדת עליו כבר שנה וחצי. אפילו להמשיך לצפות בסדרה שאהבתי אני כבר לא יכולה. במקום זה אני צופה בחדשות ובוכה. קוראת מאמרי דעה ודומעת.

אני מקפידה לצרוך ערוצים שונים, אפילו את ערוץ 14. אני קוראת עיתוני ימין לא פחות משאני קוראת את עיתון הארץ. המדינה הזו יקרה לי כמו אחד הילדים שלי. וכשהיא בסכנה אמיתית, זה כל מה שאני יכולה לחשוב עליו. בהתחלה יצאתי להפגין ומהר מאוד מצאתי את עצמי הופכת ממפגינה ליוזמת הפגנות ומובילה אותן. הצטרפתי לקבוצת ההנהגה של דתיים. ציונים. דמוקרטים – קבוצה שקמה בערך שבועיים אחרי ההכרזה על המהפכה המשפטית וחברים בה היום אלפי דתיים מכל רחבי הארץ.

פסית ושלט "דתיים. ציונים. דמוקרטים". (באדיבות פסית שיח)

בשבועות האחרונים הייתי שותפה לפתיחת נקודת מחאה חדשה – בצומת עין הנציב, ליד הכניסה לבית שאן. במוצ"ש האחרון נאם שם ראש עיריית בית שאן לשעבר, פיני קבלו. אחריו נאם מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשייך וגם ראש מדרשת עין הנציב, הרבנית רחל קרן, היתה בין הנואמים.

יותר ויותר דתיים, אנשי ימין ואפילו ליכודניקים מצטרפים למחאה. גם אם הם רצו רפורמה, הם לא רצו אותה ככה. עזרתי לארגן את ההפגנה בצומת עין הנציב, אבל לא זכיתי להיות בה בעצמי. במקום זה, מצאתי את עצמי עומדת במוצ"ש על הבמה המרכזית בתל אביב, ברחוב קפלן, מול מאתיים אלף איש. דגלי כחול לבן מול העיניים. הלב דופק. הגרון יבש.

כמנהלת בית ספר הייתי רגילה לנאום מול מאות אנשים. גם בהפגנות בהן השתתפתי כבר הזדמן לי לנאום פה ושם. אבל אין הדבר דומה. הייתי בטוחה שאתמלא חרדה מגודל המעמד. אך ברגע שנעמדתי מול הקהל והתחלתי לדבר הרגשתי התעלות הנפש. אם תרמתי את חלקי הצנוע במניעת מלחמת אחים, דיינו.

סיימתי את הנאום במלים הבאות: השבוע יחול ראש חודש ניסן, חודש הגאולה. יהי רצון שבחודש הזה נזכה להעביר את רוע הגזירה של המהפכה המשפטית ולהחליף אותה בפשרה שמקובלת על רוב רובו של העם. פשרה שתשמור על מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, כדי שגם משפחות שיש בהן דעות שונות, יוכלו לשבת יחד סביב שולחן הסדר. משפחה אחת. עם אחד. בבחינת בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. אמן.

אני מוסיפה פה מילים אישיות נוספות: יהי רצון שאוכל לחזור לשקט ולרוגע שבחרתי בהם כשפרשתי מהניהול. שמחה, יריב, תחזירו לנו את המוצ"שים.