אחרי כמה חודשי שקט יחסי, בנט חוזר. הוא הפציע בראיון של חמש שעות שבו הוא פתח את הלב, והמשיך בהבזקי התבטאויות אקטואליות.

סביר להניח שבנט כבר הספיק להשתעמם על הספסלים והוא מגשש את דרכו חזרה למגרש.

על שני דברים בנט בונה: על הזיכרון הקצר של הימין ועל אווירת השסע שהשמאל הפריווילגי מנסה לייצר, בשידור ישיר מספינת התענוגות בלפלנד.

בנט מתפלל שנשכח את כל העדויות של יועציו הקרובים שהוא תכנן את המהלך שלו מראש ובנה להישען על הרשימה המשותפת.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

מתוך הראיון של בנט

הימין ידוע בזיכרון הקצר שלו, ובנט זוכר את זה היטב. לו אין זיכרון קצר. אבל זו הבעיה הקטנה.

הבעיה הגדולה היא שבנט רוצה להיות המגשר. בתור מי שעמד בראשות הממשלה המגוונת ביותר שהייתה כאן, הוא רואה בעצמו המתווך הלאומי. איש הימין שרוצה לשנות את מערכת המשפט אבל בצורה מעודנת ומנומסת, שלא תגרום לאף פנסיונר מדושן עונג להעביר את המפגש החברתי השבועי שלו מתל אביב לירושלים.

נפתלי בנט רוצה לבנות את עצמו כאיש האחדות, האיש שיציל את ישראל ממלחמת אחים.

הרצון הזה שלו עוד יכול למסמס את התקווה כולה, אם הוא יצליח לשכנע אנשי ימין שצריך להתקפל ולהתפשר ולא לנצל את ההזדמנות ההיסטורית והחד פעמית להילחם בכל הכוח על ייצוג שווה בבית המשפט לכל סוגי האוכלוסייה בעם ישראל.

אין סיבה הגיונית שרוב השופטים לא יהיו מסורתיים. אם כבר אקטיביזם, אז עם שופטים שמייצגים את העם.

אסור למחנה האמוני למצמץ לרגע. אסור לו להיות תמים ולהתרגש. להיכנע. לדחות. שמחה רוטמן צודק בכל מילה. או עכשיו או לעולם לא.

אם נתפשר עכשיו, נתחרט על כך עוד הרבה שנים קדימה. לא תהיה לנו עוד הזדמנות.

השמאל לא רוצה הדיברות. את אוסלו הוא קידם במרץ למרות הקרע בחברה. זו הטקטיקה שלו למוסס לנו את הניצחון ולהנציח את שליטתו בכל המערכות המרכזיות.

לכן אם נתניהו יצליח לרכך את הרפורמה, עוצמת הזעם עליו מימין תאפיל על הכעס כנגדו משמאל.

לכן אסור לנו לפספס את ההזדמנות החד פעמית הזו. אסור לנו לאפשר מצב שגם הקריירה הבאה של בנט תעניק ניצחון לשמאל.