בצוות שלי בגבעתי הלוחמים היו מדברים על פוליטיקה, חופשי. היו שם שמאלנים, ומתנחלים, וגם סתם מעצבנים ומצחיקים (כן אלצ'קו ועמית). אבל כשהיה בא מחבל הוא לא היה שואל מה דעתנו הפוליטית, וגם אנחנו לא היינו עוסקים במיוחד בשאלה אם הוא פת"ח או חמאס. וכך היו עולים בסערה השמימה זה לצד זה חברים מירושלים ומכפר סבא, מול טיפוסים שונים מעזה ומרפיח. באמת, בין לוחמים אין מקום לפוליטיקה. בפעילות מבצעית דעתך האישית לא רלוונטית.

בצבא בין חברים מדברים על הכל, אבל לא בתוך המשימה, ולא מול המצלמה. החייל שדיבר פוליטיקה למצלמה עשה תקלה, והוא צריך לחטוף עליה הערה מאוד ברורה. אבל לשלוח חייל לכלא לעשרה ימים על זה – זאת בושה וחרפה. המ"פ והמג"ד שלו כנראה נגועים בעצמם בפוליטיקה – לא מדינית אלא צבאית, למצוא חן בעיני הממונים עליהם כדי להבטיח לעצמם את המינוי והפנסיה. הם גם כיסו בכך על התקלה של עצמם – הם שלחו לוחם חי"ר למשימה לא מתאימה.

האירוע בחברון הוא תקלה של מפקדים – לחיכוך עם אזרחים צריך לשלוח משטרה ולא צבא. לוחמים לומדים להילחם. זה מה שהם צריכים לדעת לעשות. לא "לשמור על החוק והסדר בשטח" או "להקנות תחושת ביטחון ולשמור על מרקם חיים תקין", כמו שמקובל לומר היום בצה"ל בטעות. הבעיה היא המשימה.

זה לא מחדל מקומי. זה מערכתי, כבר שנים. ביהודה ושומרון יש היום המון פעילות צבאית שלא מתאימה לחיילים אלא לשוטרים. ואני אומר את זה כמתנחל, וגם בתור קצין במילואים בחטיבת עציון. רוב פעילות הצבא בשגרה היא פעילות אבטחה, שמתאימה לכוחות שאינם צבאיים – משטרה, משמר הגבול ומאבטחים אזרחיים. צבא צריך להתכונן למלחמה, ולבצע משימות שיש בהן משימה ברורה, ובעיקר הכרעה. גם בהתקפה וגם בהגנה. לא להחזיק שיגרה. לא 8 שעות במחסום, לא שבוע במוצב ולא חודשיים בגזרה.

לוחמי מילואים בתעסוקה מבצעית בגוש עציון. (צילום: הגמ"ר הרודיון)

מכל המשימות באוגדת איו"ש – רק פעילות המלחמה בטרור מתאימה ללוחמים, מה שנקרא "הפעילות ההתקפית". לאחרונה יש הרבה ממנה, ובצדק ולצערנו, ולשם כך צריך כוח צבאי ב"שטחים". אם יש חוליה בשכם שמכינה מטען חבלה כדי לשלוח לאריאל או תל אביב – צריך להוציא כוח צבאי כדי להגיע אליה. זה מה שעושה כל מדינה מתוקנת. שולחת צבא כדי להבטיח את בטחונה, אם אין ברירה. זה קורה לאחרונה, לילה לילה, בהיקפים מרשימים, כפי שלא היה שנים. מגיע על כך המון ברכות ותפילות ללוחמים ומפקדי אוגדת איו"ש והחטיבות המרחביות. באמת. אבל רק זה. כל השאר לא צריך להיות שם, ומזמין תקלות חוזרות ונשנות.

אפשר להסכים על זה מימין ומשמאל. יש לגורמים רבים אינטרס לשמור על חוסר היעילות וחוסר ההלימה המקצועי הזה. כך משתמר בשטח לאורך שנים מצב לא תקין.

יש לנו אחריות לומר את האמת: צה"ל צריך "לצאת מהשטחים". לא ברמת האחריות, אלא ברמת הביצוע בשטח. את משימת האבטחה צריכים לבצע כוחות אזרחיים, משטרה ומג"ב. את חיי האזרחים משני הצדדים יש לנרמל. את המנהל האזרחי יש לסגור ולמנות רשות אזרחית שתהיה אחראית על הקשר עם הרשות והאוכלוסיה הפלסטינית. אין לזה בעיה חוקית: אפשר לחוקק, או פשוט לחתום על סמכות אזרחית באחריות צבאית. זה לא תלוי בהכרעה פוליטית, כמו שמקובל לחשוב. זה סתם שקר שמספרים לנו. לא צריך סיפוח התנחלויות, ומצד שני לא מדינה פלסטינית. סתם נורמליות זמנית. חיים יותר שפויים.

מהשקר הזה, של הצורך בלוחמים בשטחים, מתפרנסים רבים: פוליטיקאים, קצינים, עובדי צה"ל והרשות הפלסטינית, סוחרים, קבלנים, ובעלי עסקים משני הצדדים. בינתיים את המחיר משלמים אלה שחיים בשטח: הפלסטינים, המתנחלים, ולוחמי צה"ל – הילדים שלכם, ובעתיד כנראה גם שלי.

כשתגדל, בן שלי, כבר לא יהיו צבא בשטחים. הלוואי.

(צילום: צוות יונתן, פלחה"ן גבעתי)

בתמונה: צוות אקראי בגבעתי. מרץ 2000.

המפקדים של הצוות הזה התייחסו ללוחמים שלהם ממש כאילו הם הילדים שלהם. הם לא שלחו אותם למשימה בעייתית, או סתם לכלא. כמה מהם כבר לא איתנו היום. יהיה זכרם ברוך.

שלמה בשן, רס"ן במיל באוגדת איו"ש ויוצא גבעתי.