להלן וידוי מסעיר: בעברי הרחוק, צעדתי במצעד הדגלים (או "ריקודגלים", כפי שמותג בשנים האחרונות) בימי ירושלים. כנער בישיבה התיכונית "אור עציון" (בהנהגת הרב דרוקמן) ואחר כך כמדריך בני עקיבא, הובלתי חניכים מלב העיר המערבית אל הכותל המערבי, דרך הרובע המוסלמי. אני זוכר מצעדים שקטים ועמוסי דגלים. הריקודים והשמחה התפרצו ברחבת הכותל.

אני לא נאיבי. אני לא בא לטעון שגם אז הדרך הזו לחגוג יום ירושלים לא הייתה פוליטית ולא קשורה בלהפגין, לנופף ולצעוק את ה"ריבונות" שלנו בפני תושביה המוסלמים של העיר העתיקה. אדם צועק את שחסר לו.

ובכל זאת, ולמרות שלא הייתי בוחר כעת להשתתף גם באותם מצעדים שקטים, מחרידה אותי התפנית הכוחנית והפוליטית שלקח המצעד. השיא היה השבוע, כאשר אלפי חניכי בני עקיבא צעדו במטרה ברורה אחת: לנסות לטרפד (הרי המצעד תוכנן לפני השבעת הממשלה) ולהביך את קואליציית השינוי החדשה. ולהרים את סמוטריץ' ובן גביר על הכתפיים, הלכה למעשה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

חרדים אנטי ציונים מפגינים נגד הריקוד דגלים (חיים גולדברג)

זה מחריד ומסוכן בכל כך הרבה רמות: מדובר בחיבור בין תנועת נוער למפלגה פוליטית מאוד מסויימת, בזמן פוליטי מאוד קריטי. תנועת הנוער המפוארת הופכת כלי שרת וניגוח לאינטרסים הכי קטנים של שני פוליטיקאים מהאופוזיציה. כאשר מדובר במפלגה שנושאת את שם "הציונות הדתית" לשווא, לטובת חיבור בין שונאי ערבים, עניים ולהט"בים זה מרתיח עוד יותר. רחוק מכל ערך שגדלתי עליו. כבר אז הפער בין הנאמר לנעשה היה גדול. עכשיו מדובר ביבשות שונות לגמרי.

והדבר החמור ביותר הוא ההישענות הגוברת והולכת על הצורך להפגין עליונות וכוחניות. כמה שיותר אצבע בעין. כמה שיותר צעקני. כמה שיותר "מוות לערבים" ו"שיישרף לכם הכפר", שהפכו להיות להיטים לצד שירי בני עקיבא הוותיקים. החיבורים בין שוליים של להב"ה, שבאבניקים שונאי ערבים חרדים לחניכי בני עקיבא, הוא טראגי ומסוכן לכולנו.

במובן זה, מצעד הדגלים הנוכחי הוא הפוך מכל מה שאני מבין מהיהדות. הפוך לגמרי מרוחו של אברהם אבינו, שהיה נחוש, עקבי ואמיץ בעמידתו מול העולם כולו, אבל היה רחמן ואוהב ונדיב, כלפי כל איש ואישה באשר הם.

כאשר המצעד מציג לראווה את הפן המסוים הזה בציונות הדתית, ונותן אפשרות למסגר אותה כולה כצמאת סכסוכים, מריבות ודם, מדובר בחילול השם גדול בעולם.

הדבר האופטימי והמשמח שיצא ממצעד הדגלים האחרון הוא ההשתתפות הדלה. לפי הערכות המשטרה השתתפו בסך הכל כ- 3,000 צועדים במצעד האחרון. רחוק מעשרות האלפים של יום ירושלים.

הטענות שמדובר בהפגנת משילות, כאשר "אפשר להניף דגל ישראל בכל מקום" לא מחזיקות מים כאשר רואים את המראות ושומעים את קולות האלימות, אבל מסתבר שרוב רובם של הורי חניכי בני עקיבא ואנשי הציונות הדתית לא מצטרפים לנגע הזה ומצביעים ברגליים.

הלוואי שההתנגדות השקטה הזו תהפוך להיות התנגדות אקטיבית ובניית אלטרנטיבה נועזת לימים אלו ברוח ה"אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" של אהרון הכהן.

=======

אבי דבוש הוא פעיל סביבתי, חברתי ופוליטי. משמש כמנכ"ל שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם.