עיר הבירה של מדינת ישראל פורחת ומשגשגת, גרים בה מאות אלפי יהודים, ולכן ביום העצמאות כולנו מודים לבורא עולם על הקמת המדינה, על יישוב הארץ, על קיבוץ הגלויות ועל כל הדברים הטובים שהוא מעריף עלינו. האם זה עולה בקנה אחד עם הקינות בתשעה באב?

האם ניתן לומר בתשעה באב "העיר האבלה מבלי בניה, השוממה ממעונותיה"?? שאלה זו עלתה לאחר מלחמת ששת הימים ומשנה לשנה מתרבים הקולות והרבנים המדברים על שינוי נוסח התפילות. רבי משה מטראני, שהיה דיין יחד עם ר' יוסף קארו בצפת של המאה ה-16, מתייחס לעניין, ואומר במפורש שבזמן המשיח (=בדורנו) צריך לשנות את נוסחי התפילות בהתאם למציאות הנגאלת.

יש דברים שללא ספק המציאות השתנתה, אי אפשר ביום העצמאות לרקוד ולהודות בלב שלם על מדינת ישראל ובט' באב לבכות בדיוק כמו שבכו אבותנו, אז על בית המקדש צריך לבכות אין עדיין בית מקדש, אבל על ירושלים העיר? בתפילת נחם אנחנו מדברים על העיר. אנחנו צריכים להתפלל על מה שעדיין לא קרה, אך לשמוח על מה שכבר יש.

עלינו להחליט, או שיום העצמאות הוא רציני, ובאמת מודים לבורא עולם על הגאולה ועל המדינה, וזה בא לידי ביטוי ביום החורבן והגלות, בתשעה באב, או שמתאבלים בתשעה באב כאילו אין מדינה ואין ציונות, אבל אז ביום העצמאות צריך לגמגם… אי אפשר לאחוז את החבל משתי קצותיו, שהרי "ה' אלוקים אמת".