סיפורו של שורד השואה והאמן יצחק פרסבורגר מתחיל ב-1933 בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה, שנולד למשפחה עם 5 ילדים. המפנה הגורלי התרחש כשהיה רק בן חמש. אמו, בתחושה אימהית חריפה שמשהו רע עומד לקרות, החליטה שהמשפחה חייבת להימלט. הם עלו על רכבת מפראג לכיוון בודפשט. ליצחק ולאחיו לא הייתה אזרחות הונגרית, וכל בדיקת מסמכים שגרתית הייתה עלולה להסתיים בהסגרה.
"אלוקים עשה לי נס", משחזר יצחק בהתרגשות. באורח פלא, השוטרים ברכבת דילגו עליהם ולא בדקו את ניירותיהם. הם הגיעו לבודפשט, אך השקט היה זמני.
"הייתי אמור להיות שם, על גדות הדנובה"
ב-1943, כשהנאצים ואנשי "צלב החץ" שלטו ברחובות בודפשט, המוות ארב בכל פינה. בשנת 1943, נשלח אביו של פרסבורגר לעבודה ולבסוף נספה בצעדת המוות, ויותר פרסבורגר לא ראה את אביו. הוא מספר כי האובדן שלו, השפיע עליו מאוד - והרגיש כי איבד בכך גם חלק מזהותו.
אחד הרגעים המצמררים ביותר בשיחה עם יצחק הוא ההבנה עד כמה קרוב היה לסוף המר. היום, תיירים ומבקרים פוקדים את אנדרטת "הנעליים על הדנובה" לזכר היהודים שנורו והושלכו לנהר. עבור יצחק, זו לא רק אנדרטה – זו מציאות שנמנעה בקושי.
"אני הייתי אמור להיות שם, על גדות הדנובה," הוא מספר בקול רועד. "ניצלתי רק בזכות אמא שלי. היא הרגישה שמשהו רע עומד לקרות, וברגע האחרון החליטה לברוח ממקום המסתור שלנו."
המשפחה הסתתרה בדירה קטנה וצפופה, בסך הכל 14 נפשות, ניזונים מתקווה ומפחד, בזמן שבחוץ השתולל הטבח. למרות הקור שהשתולל בחוץ, האמא החליטה להוציא כל בני המשפחה מבית המסתור החוצה, בגלל הרגשה רעה שהייתה לה. אז התגלה כי ממקום המסתור הזה הוצאו משפחות לגדות נהר הדנובה - ושם סיימו את חייהם.
יצירתו של יצחק פרסבורגרצילום: באדיבות המשפחהבזכות תושייתה של האמא הם ברחו בקור ובאמצע הלילה, והגיעו למקלט של מבנה תת קרקעי בבודפשט. לבסוף, בינואר 1945 הם שוחררו על ידי הצבא האדום, יצאו אל האור והחלו את המסע הארוך הביתה.
מאוניית המעפילים אל האקדמיה בפריז
מסע התלאות לא הסתיים עם סיום המלחמה. ב-1947 עלה יצחק על אוניית המעפילים המפורסמת "אקסודוס". לאחר קרב גבורה מול הבריטים, הוחזרה האונייה על מעפיליה לגרמניה – טראומה נוספת עבור ניצולי השואה שהיו עליה. אך יצחק לא ויתר. הוא חזר לישראל, התגייס לצה"ל ולחם בשורותיו.
אחד הדברים הכואבים ליצחק, בהם הוא שיתף, שחווה יחס מנוכר וקר מהקיבוץ בכפר רופין: "הם קראו לנו סבונים". הוא מספר כי למרות כל הטראומה שעבר, ואפילו שראה מראות זוועה בתקופת השואה לפני שעלה לארץ, הוא חש את העלבון הכי גדול מהצברים שפגש בישראל. לאחר מכן הוא התגייס לצה"ל לחיל הים וחזר לצייר.
למרות שצייר מגיל צעיר, יצחק לא ידע בתחילה שזהו ייעודו. רק לאחר שנותיו הראשונות בארץ, הבין שהאמנות היא השפה שבה הוא מבקש לדבר עם העולם. הוא החל את לימודיו בבית הספר "אבני" תחת הנחייתם של גדולי האמנים כמו מרסל ינקו, ומשם המשיך לאקדמיה היוקרתית "Beaux-Arts" בפריז, שם חי ויצר במשך 16 שנים.
יצירתו של יצחק פרסבורגרצילום: באדיבות המשפחההמפגש בין צבע, כאב ואמונה
האמנות של פרסבורגר היא עדות חיה למסעו. סגנונו עבר תהפוכות – מזרמים סוריאליסטיים ואקספרסיוניסטיים המבטאים את סערת הנפש, ועד לריאליזם מוחשי שחוקר את האור הירושלמי. עבודותיו הוצגו בגלריות החשובות בעולם – מפריז וברלין ועד ברצלונה ומילאנו, ואף הגיעו לכנסת.
יצירתו של יצחק פרסבורגרצילום: באדיבות המשפחהדווקא במישור האישי, סגר יצחק מעגל יוצא דופן. לאחר המלחמה חווה תקופה של ריחוק מהדת, אך האמונה תמיד פיעמה בו. המפנה הגיע דווקא דרך אהבתו לאשתו, גאולה – גיורת ממוצא גרמני. יחד איתה, חזר יצחק אל חיק היהדות הדתית והשתקע בירושלים, ולהם נולדו 3 ילדים שמקיימים אורח חיים דתי עד היום.
תגובות