מאות אנשי מילואים של הרבנות הצבאית, בהם חיילים ומפקדים מיחידות הטיפול בחללים בצה"ל, פתחו השבוע במאבק ציבורי ופוליטי למען קבלת הכרה והוקרה מצד המדינה – בעקבות השירות האינטנסיבי והטראומטי שביצעו במהלך מלחמת חרבות ברזל.

המאבק מתקיים על רקע ההטבות שניתנו ללוחמים – בעוד אנשי מערך הטיפול בחללים, בהם אנשי חטיבת המלב"ח (הגדודים המטכ"ליים לטיפול בחללים), רופאי זיהוי, חוקרים, אנשי סריקה ומפקדים וכן הגדודים מפיקודי דרומי וצפון (יק"פ) – נותרו מחוץ לרשימה.

חברי הקבוצה מציינים כי גויסו כבר בבוקר שמחת תורה ופעלו ימים ולילות, כולל שבתות וחגים, במשך למעלה מ-400 ימים ברציפות. הם טיפלו באלפי גופות, לקחו חלק במבצעי איתור חללים וחטופים, וביצעו 871 לוויות תוך עמידה בלחץ פיזי ונפשי קיצוני – במטרה לאפשר קבורה מהירה ומכובדת ולהודיע למשפחות בזמן.

הדרישות המרכזיות של החיילים הן די צנועות: הכרה רשמית בסיכון הנפשי ובתרומה הייחודית של חיילי היחידה, מימון טיפולים נפשיים – כולל לבני ובנות זוג, ימי התרעננות ונופש, גם רטרואקטיבית וסיוע כלכלי מותאם לחזרה לשגרה.

לדבריהם: "אנחנו לא מבקשים מעמד של לוחמים – אלא הכרה במה שעברנו. מגיע גם לנו מענה לחוסן האישי והמשפחתי, בדיוק כמו לאלה ששהו בקו האש – רק שבמקרה שלנו, זה היה מול התוצאות שלה".

אחד מחיילי המילואים תיאר: "סליחה שלא הייתי בעזה ורק טיפלתי בגופות מרוטשות. אגב, אפילו הסיוע הנפשי ומענה חוסן – לחיילים ולמשפחותיהם – גדול יותר ללוחמים מאשר למי שטיפל בגופות. שזה אבסורד שמוכיח שהאנשים למעלה מנותקים לגמרי".

הוא מוסיף גם את הטראומה שעטפה את כל המשפחה: "אישתי, שהתעוררה בלילה משיחות טלפון שלי על חלקי ראש, נתיחת גופה, וזיהוי חלקי פנים – זכאית לפחות מענה מאשר אשת חייל הגמ״ר שלא יצא מהישוב במשך שנה. זהו ניתוק מוחלט ויריקה בפנים של מי שעשה את הגרוע מכל".