"כל חלל הוא ספר תורה": סיור במחנה שורה

"ליווינו 257 הלוויות בשבוע, 84 הלוויות ביום אחד" את המספרים הבלתי נתפסים האלו חושף הרב ניר יפה ראש ענף זיהוי וקבורה ברבנות הצבאית ומתאר לסרוגים את פעילות הרבנות הראשית מתחילת המלחמה, משם יצאנו לסיור ב"מרכז הצבי" – מתחם זיהוי וטיפול בחללים ופרידה לפני הקבורה.

וכך מתחיל לספר הרב על השבעה באוקטובר "למעשה, מטה הרבנות הצבאית מוקפץ ב-7/10, ובמהלך היום מבינים שמדובר באירוע בסדר גודל רחב מאד מאד ממה שרגילים או נערכים אליו, חשבנו שמדובר ב-40 חללים"…

הרב מוסיף: "בשלבים הראשונים נעשתה עבודת מיפוי האם מדובר בחייל או אזרח ומשם התבצעה עבודה מדוקדקת עם כלל הגורמים האזרחיים לקלוט, לזהות, לפנות למשפחה ולבשר להם כי יקירם הלך לעולמו. כל המהלך הזה התבצע במרכז הצבי ע"ש הפסוק על "הצבי ישראל על במותיך חלל, שם גם הוחלט ע"י כל הגורמים לבנות על גבי המרכז תשתית שתיתן מענה גם לאזרחים שנהרגו במלחמה. ההחלטה גרמה שבמקום לחכות שבועיים- שלושה לזיהוי של אזרחים הזיהוי לקח יום יומיים עד שבוע".

"לא הייתה חמלת אדם באותו יום"

הרב מסביר: "בשמונה באוקטובר הרבנות זיהתה 150 חללים של צה"ל, למחרת כבר זוהו 218 מתוך 233 חללים שהגיעו למחנה שורה. על אף הלחץ ומצב החירום, הרבנות צמצמה פער בין הקליטה לזיהוי תוך שעות ספורות.

בשבעה באוקטובר התחילו בפינוי ואיסוף הצירים המרכזיים, אחר כך בישובים ובבסיסים, בהמשך במרחב שבין הישובים לבין הגבול ואז במרחב הגבול לעומק שלו כשהתימרון התחיל מצאו חללים שחמאס זרק בדרך, לא הייתה חמלת אדם באותו יום".

הרב מרחיב על דרכי הזיהוי: "ישנן מספר דרכים לזהות חלל, הראשון והקל הוא על סמך מסמך משפטי שזיהו את החלל מהיחידה, או קרוב משפחה שזיהה.

ויש גם את אמצעי הזיהוי המדעי: טביעת אצבעות שמתקבל ביום הגיוס, DNA – כתם דם שהחייל נותן ביום הראשון, וגם מצב השיניים במקרים מורכבים. אנשינו מבצעים תהליכי למידה והשתלמויות בעולם, יש מעבדה בארצות הברית שאנחנו שלוחה שלה שמלווה אותנו בכל הפיתוחים הטכנולוגיים החדשנים לזיהוי מדוייק ומהיר, לא פעם הזיהוי היה בעזרת DNA כי שרידי עצמות זה מה שנשאר".

"אנחנו במלחמה נגד הזמן, לפני שיגיעו השמועות"

"היום" מסביר הרב, "הרבנות עסוקה בתרגול לאסון הלאומי הבא, תרגיל שמדמה מציאות כזו בנוסף לזיהוי בשגרת מלחמה".

הרב מדגים: "בפרשת הנמרה, יחידות הסריקה מהרבנות הגיעו למקום ואספו, תחת אבטחה כבדה, כל מה שניתן והגיעו לכאן, למחנה שורה, לקליטה ולהתחלת עבודת הזיהוי. בעידן המדיה אנחנו במלחמה נגד הזמן, היה 24 שעות לסיים לזהות את אחרון החיילים".

הרב מתייחס גם לסוגיה הנפשית: "אין אדם שלא נדרש לטיפול נפשי, הרבנות עסוקה המון בחוסן וסדנאות. יומיים עצרו את הכל ואנשי מקצוע עברו אחד אחד וראו שכולם מכוסים מבחינת טיפולים. אין דבר כזה אני חזק".

לאחר ימי השבעה, הרבה משפחות שכולות פונות לרבנות ורוצות לשמוע כל מה שעבר על יקירם מרגע מותו, מי הרב שטיפל בשטח, מה נאסף, מתי הוא הגיע למחנה שורה, אם יש תמונות, כל המידע שהמשפחה רוצה ניתן לה בשקיפות מלאה. הרבנות עורכת מפגש עם המשפחות השכולות, שרוצים לדעת מה הולך להיקבר, אלו שיחות מורכבות ורגישות".

"המשפחה מחליטה על הכל"

הרב יפה מוסיף על הזיהוי: "על כתפינו אחריות גדולה, לזיהוי יש משמעויות רבות, משמעות הלכתית – מהו המעמד ההלכתי להתיר עגונה, הבטים של ירושה ונכסים. משמעות אאסטרטגית – כל חייל יוצא ללחימה ויודע שנחזיר אותו חזרה הביתה. משמעות טקטית האם הוא שבוי או נעדר, משמעות מוראלית לעם ולחיילים, החשביות פה היא עצומה".

בעניין הקשר עם המשפחות אומר הרב "בעבר הייתה גישה בצה"ל שהחלל הוא רכוש צה"ל, וצה"ל הוא הריבון, היום הגישה היא שהחלל הוא של המשפחה, הם בוחרים אם לראות את החלל או לא,לכל רצון שלהם יש משמעות, המשפחה מחליטה על הכל וגם בקשות מוזרות הזויות ומוגזמות מילאנו".

לאחר ההסבר על מלאכת הזיהוי אנחנו נכנסים אל מרכז הצבי, זהו מרכז ענק עם מיטות על גלגלים, מזכיר חדרי ניתוח גדולים, הכל סטרילי ונקי. בכניסה קולאג' ענק של תמונות הנופלים מהשבעה באוקטובר, משם ממשיכים לחדרי הזיהוי והטיפול.

"מתייחסים בקדושה וכבוד"

המשרתים ביחידה הם אנשים עם רגישות גבוהה, רוממות וכבוד נוכחים במקום שבו ארץ ושמיים נושקים. והרב מסביר: "כל חלל הוא ספר תורה, מתייחסים בקדושה וכבוד תוך שמירה על הפרטיות והדיסקרטיות, לא מדברים ליד החלל, מבקשים סליחה על כל פעולה שמבצעים, לא מספרים בדיחות, התנהגות מאד רגישה. על כל חלל יש 8-9 אנשים שמטפלים".

במרכז שתי מסדרונות ארוכים, בתחילת המלחמה צד אחד שימש לזיהוי חללי צה"ל וצד אחד לזיהוי אזרחים. היום, המתקן כולו עבור חללי צה"ל. באוויר ריח לימוני, הרב מסביר: "עכשיו הריח טוב, אבל היתה פה צחנה בלתי מתקבלת על הדעת, כל הכניסה הייתה גופות שהגיעו עם משאיות, זה לא נתפס מחזה כזה".

ומוסיף על תהליך הזיהוי: "בהתחלה נלקח זיהוי ע"י טביעת אצבע – עם מכשיר קטן שמחובר לאפליקציה בטלפון נושלח מייל אוטומטי למעבדה עם טביעת האצבע, שם בודקים לאיזה מספר אישי הוא מתאים. אם אי אפשר לקחת טביעת אצבע, ישנן מעבדות רפואיות צבאיות עם מרשם דנטלי, הרבה חיילים עוברים טיפולי שיניים בצבא והכל מתועד, אפשר לזהות כתרים, טיפול שורש וכו' וכך להתאים לחלל".

"גם קבלה של מונית מעבירים למשפחה"

הרב מסביר את גם הזיהוי ההלכתי "הגמרא אומרת ששניים שהעידו על המת זה מספיק, בטופס 246 יש פרטים של עד ראשון ועד שני ושמות של שלושה אנשים שקיבלו את העדות, זוהי הדרך ההלכתית הבסיסית לזיהוי.

"החלל לרוב מגיע לבוש, יש חדר חפצים שם מנקים את הכל, את הבגדים והחפצים ומוסרים למשפחה, אפילו קבלה של איזה מונית מעבירים למשפחה אי אפשר לדעת מה חשוב להם ומה לא. בנוסף החלל עובר גם דגימת C.T היו מספר חללים שהטמינו בתוכם רימון, עצרו הכל וניטרלו את המטען".

במסדרון הגדול ישנו גם חדר לזיהוי חיילות, לפני המלחמה היו ביחידה לזיהוי 10 נשים, אחרי השבעה באוקטובר גייסו עוד 30 נשים לעסוק בזיהוי כבוד החללות.

יוזמה לעריכת אזכרות לחללים ללא בני משפחה

מחוץ לחדרי הזיהוי ישנם שלושה חדרי פרידה, המשפחה נכנסת לחדר בו מונח החלל מלווה בנג"דים, נציגי ענף הנפגעים שנמצאים בתחום כבר 25 שנה, אנשי מקצוע וגם נציגי הרבנות, הם נפרדים מהחלל ובוחרים אם לראות אותו או לא, הפרידה נמשכת בערך חצי שעה ומשם יוצאים לקבורה בבית העלמין הנבחר. למרות שביהדות לא קוברים בארון, כל חלל נקבר בארון כדי לשמור על כבוד המת, שלא ידעו אם יש גופה חצויה וכדו"…'

הרב מוסיף בהתפעלות: "הייתי בטוח שהיחידה בשם בל"ק – ביצוע לוויות קבע שמורכבת מקברנים וחזנים תצא לנוח אחרי האינטנסיביות של המלחמה והמותשות המנטלית אבל השבוע שמעתי שהם פתחו יוזמה לעריכת אזכרות לחללי צה"ל שאין להם קרובי משפחה, הם נוסעים לבתי העלמין ביום הפטירה ואמרים קדיש ועורכים אזכרה. הם מרגישים מחוברים ורוצים להמשיך במשימה, איזה עם יש לנו".