סינמה שו"ת פרק 8: לכבוד יום העצמאות, פודקאסט הקולנוע של סרוגים מתארח בביתו של התסריטאי אלי תבור: מי שעומד מאחורי הסרטים הישראלים: חגיגה בסנוקר, אסקימו לימון ו"צ'רלי וחצי".

להאזנה בפלטפורמות הפודקאסטים

אלי תבור, בן ה-91, האיש שעמד מאחורי הסרטים הישראליים הפופולריים ביותר בכל הזמנים. תבור חושף בשיחה מרתקת עם המגיש אבי לודמיר את הסיפורים שמאחורי יצירת הסרטים המיתולוגיים "אסקימו לימון", "חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי", "כל ממזר מלך" ורבים אחרים.

בפתח השיחה, תבור מפתיע בהצהרה: "אני נאנסתי להיות תסריטאי. לא חלמתי להיות תסריטאי, לא שאפתי להיות תסריטאי, אבל נאנסתי." הוא מסביר כי המקצוע האמיתי שלו היה עיתונאי – תחילה בשבועון "העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי למשך כ-20 שנה, ובהמשך ב"ידיעות אחרונות" ובמגוון תפקידים עיתונאיים נוספים.

הקשר הראשוני שלו לקולנוע החל כשהתבקש לכתוב ביקורות סרטים קצרות עבור "העולם הזה". "מבקר הקולנוע של העולם הזה, מיקו אלמז, עזב ללונדון וחיפשו מחליף. אמרו לי 'תלך בשבוע לשניים-שלושה סרטים ותכתוב ביקורת, צריך כל אחת 150-200 מילה, זה הכל'," הוא מספר.

התסריט המקורי של חגיגה בסנוקר (דודי פלוג)
צילום: דודי פלוג

תבור נחשף לעיני הציבור כמבקר קולנוע לאחר שהגיש תביעה נגד בית קולנוע בתל אביב שקיצץ סרט בשם "המלך ואני" עם יול ברינר. "הלכתי למפיץ ושאלתי איך זה יכול להיות שאורך הסרט הוא למעלה משעתיים וכאן הקרינו באלנבי רק שעה וחצי," הוא משחזר. "הוא אמר 'מה, אתה לא יודע? מנהלי בתי הקולנוע היה להם הסכמים עם המקרינים – שעה וחצי הקרנה. על כל דקה נוספת הם היו צריכים לשלם 200%. אז מה? הם היו מקצצים את הסרטים'.

התפנית המשמעותית בחייו הגיעה כשבמאי פולני בשם גולדברג, בוגר בית הספר לקולנוע בלודז', התעקש שתבור יכתוב תסריט על בסיס סיפור שהתפרסם ב"העולם הזה". "הוא רדף אחריי חודשים. בסוף הוא צירף אליי שני אנשים, את רם אברון שהיה מבקר הקולנוע של עיתון מעריב ואת הסופרת שולמית הראבן." התוצאה הייתה תסריט בשם "חול בעיניים" שהחל להיות מצולם ב-1962, אך לא הושלם מעולם בשל בעיות תקציב.

למרות הכישלון הראשוני, יצא לתבור שם של תסריטאי. לאחר מלחמת ששת הימים, הוא פגש את אורי זוהר באל-עריש, והשניים החליטו ליצור סרט על המלחמה. "שאלתי 'מה אנחנו רוצים להגיד?' ואמרתי לו 'תשמע, בוא נחשוב… את המלחמה לא מנצחים לא ראשי ממשלה ולא שרים ולא פוליטיקאים, גם לא גנרלים. מי שמנצח אותה זה החייל הפשוט שנלחם'."

כך נולד "כל ממזר מלך" (1968), סרט שהיה להצלחה מסחררת עם 700 אלף צופים – מספר עצום במדינה שמנתה אז כשלושה מיליון תושבים. "וככה יצא לי שם של תסריטאי מצליח שעושה סרט שובר קופות," מספר תבור.

הפריצה הגדולה באמת – צ'רלי וחצי

אבל הפריצה הגדולה באמת הגיעה עם "צ'רלי וחצי" (1974), שכתב עבור האחים זבולוני, מפיקים עולים מאיראן, ובוים על ידי בועז דוידזון. "הם באו אליי ואמרו לי 'תשמע, באיראן היה לנו סרט מצליח מאוד… על אנשי שוליים שנפגשים עם אנשי החברה הגבוהה, המעמד הגבוה בחברה האיראנית'." הסרט, שצילומיו הופסקו באמצע בשל פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הפך גם הוא להצלחה עצומה עם כמעט 700 אלף צופים.

האחים זבולוני, שראו את ההצלחה, ביקשו מתבור ודוידזון ליצור סרט נוסף. "ישבנו בועז דוידזון ואני וחשבנו על איזה סרט נעשה, איזה קומדיה שהם רוצים," מספר תבור. "בועז העלה רעיון. הוא אמר 'תשמע, איזו קומדיה מחזיקה מעמד כבר 400 שנה? יש קומדיה שנקראת לא פחות ולא יותר מאשר קומדיה של טעויות, וכתב אותה מחזאי שבטח כולם שמעתם עליו, קוראים לו וויליאם שקספיר'."

שילוב של רעיון מ"קומדיה של טעויות" של שקספיר יחד עם אליפות סנוקר שתבור סיקר כעיתונאי, הוליד את "חגיגה בסנוקר". "אמרנו 'בוא ניקח את שני הסיפורים האלה ונשלב ביחד'. ואז בועז נתן לי רעיונות, ישבתי עם בועז ולפי זה כתבתי את התסריט של 'חגיגה בסנוקר'," הוא מספר.

המוח של דוידזון לא מפסיק לעבוד

תבור חושף את תהליך העבודה המאתגר עם דוידזון: "המוח של בועז לא מפסיק לעבוד… מצד אחד זה תענוג, מצד שני זה עבודת פרך. הייתי יושב עם בועז והוא אמר 'יש לי רעיון, הסצנה הזאת, תכתוב ככה וככה', ואני הולך הביתה, יושב שעה-שעתיים וכותב את הסצנה. למחרת, כשאני מגיע, הוא אומר 'עזוב, שטויות מה שכתבנו אתמול, זה שטות, יש לי רעיון עוד יותר טוב'. וככה בסוף הצלחתי להשלים את השריט של 'חגיגה בסנוקר'."

ההצלחה של "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר" הביאה את המפיקים הגדולים מנחם גולן ויורם גלובוס לפנות אליהם. כך נולדה סדרת הסרטים "אסקימו לימון", שהפכה לאחת היצירות הישראליות המצליחות ביותר בכל הזמנים. "בועז סיפר לי סיפור על בחורה שהוא היה בה מאוהב, אבל היא התאהבה בחבר הטוב ביותר שלו, שהכניס אותה להריון ואחר כך עזב אותה לנפשה," מספר תבור על הרעיון הראשוני.

"אסקימו לימון" הראשון (1978) הפך לסרט הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים. "עד היום, אם תסתכל ותיכנס לאינטרנט ותבקש את רשימת הסרטים המצליחים ביותר, במקום הראשון עד היום עומד 'אסקימו לימון'. אף סרט ישראלי שנוצר, לא לפניו ולא אחריו, לא הצליח להגיע למספר כזה של צופים: מיליון ו-350 אלף איש," הוא מציין בגאווה.

מה שהפך את "אסקימו לימון" לתופעה עולמית היה האוניברסליות של הסיפור. "למה 'אסקימו לימון' הצליח כל כך בעולם? מפני שתהליך האמריקניזציה שעבר על כל המדינות המערביות… היה אותו דבר," מסביר תבור. "בועז סיפר לי שהוא הלך בשוויץ לשמה הקרינו את 'אסקימו לימון', והוא חיכה בחוץ לאנשים שיצאו מהסרט ושאל אותם 'נהניתם מהסרט?' אומרים 'אה, נהדר, יוצא מהכלל!' הוא שאל 'למה? למה זה מצחיק בעיניכם?' אמרו לו 'כי זה בדיוק מה שקרה לנו, ככה אנחנו התבגרנו מינית'."

"העיתונות היא האישה החוקית והקולנוע היא הפילגש"

למרות ההצלחה העצומה, תבור מעיד על עצמו שהוא לא ראה את הכתיבה לקולנוע כקריירה עיקרית. "אני פעם התבטאתי ואמרתי: העיתונות היא האישה החוקית, הקולנוע היא הפילגש שלי," הוא מצטט את עצמו. לאחר שלוש שנים בארה"ב כשליח "ידיעות אחרונות", הקריירה הקולנועית שלו בעצם הסתיימה. "כשחזרתי לארץ אחרי שלוש שנים, כבר לא פנו אליי לכתוב תסריטים," הוא מסביר.

לפני 13 שנים, האקדמיה הישראלית לקולנוע העניקה לתבור פרס מפעל חיים לתסריטאי – הפרס הראשון והיחיד מסוגו שהוענק. "החליטו להעניק לי פרס שלא העניקו קודם, פרס מפעל חיים לתסריטאי. והחליטו להעניק אותו לי. לא לפניי ולא אחריי לא היה אף תסריטאי שקיבל פרס מפעל חיים על תסריטאות," הוא מציין.

כשנשאל על הקולנוע הישראלי העכשווי והניסיונות לחקות את הצלחות העבר, תבור נשאר ביקורתי. על הסרט "לשחרר את שולי", שנחשב להצלחה גדולה עם כמעט 900 אלף צופים, הוא מעיד: "אני הלכתי לראות את זה. אחרי 40 דקות אני לא יכולתי לראות יותר, קמתי יצאתי מהקולנוע… כי זה שטויות."

תבור מאמין שהעזיבה של בועז דוידזון את ישראל הייתה אובדן גדול לקולנוע הישראלי. "העובדה שבועז דוידזון נסע וירד מהארץ ונסע לאמריקה, זו האבדה הגדולה ביותר של הקולנוע הישראלי. כי אם הוא היה נשאר בארץ והוא עושה עוד סרטים – לא דווקא איתי, עם אחרים, עם תסריטאים אחרים – היינו מגיעים לעוד סרטים שהיו יכולים להיות הצלחות בינלאומיות."

בסיום השיחה, תבור מצטנע לגבי מורשתו. כשנשאל אם הוא חושב לחזור לכתוב, הוא עונה בפשטות: "לא, אני לא חושב לחזור לכתוב. אני בגיל 91, יצאתי לפנסיה, לא כותב יותר. אני נהנה. תן לצעירים לעשות עכשיו."