האחים מספרים על יוסף גדליה: "הוא נלחם עם אהבה בלב"

ביום הזיכרון הזה, כשהדגלים מתנופפים בחזיתות הבתים והלבבות מתכווצים בזיכרון ובכאב, בוחרים שני אחים – צ’רלי ואשר  – לפתוח את הלב ולספר על מי שהחזיק בדגל הענווה עד הרגע האחרון. בין טיולי ילדות, אימוני ספורט, חלומות יזמות ומבצעים צבאיים – מתגלה דמות נדירה של צעיר שקט, צנוע ובלתי מתפשר, שבמותו – כמו בחייו – הצליח לאחד, לעורר השראה, ולהותיר חותם שאין לו תחליף.

"ידעתי שאם אני הולך אחריו – זה יצליח"

“היינו שלישייה” מספר צ’רלי, האח האמצעי. “אני, אשר ויוסף. תמיד עשינו הכול ביחד. אם זה לא היה רעיון שלי – זה היה של יוסף. היו לו רעיונות איך נרוויח קצת כסף ממיחזור בקבוקים, איך נבנה טרסות לירקות בגינה, או איך פשוט נעשה משהו שיהיה כיף, יחד. תמיד ידעתי – אם אני הולך אחריו, זה יצליח.”

צ’רלי מתאר את אחיו הקטן כילד וכנער שתמיד הביא איתו רוגע שקט, ביטחון נינוח כזה, שמאפשר לך לנשום גם כשמסביב בוער. "הוא היה אומר, ‘הכול יהיה בסדר, אל תדאג’, וזה באמת הרגיש נכון.”

אשר, האח הבכור, מתאר את אותו חיבור בלתי נפרד שנבנה כבר בגיל צעיר. “צחקנו על זה שאנחנו כמו הפינגווינים ממדגסקר – אני סקיפר, צ’רלי ריקו, ויוסף תמיד היה הכי צעיר, הכי חכם והכי מצחיק. היינו עושים הכול יחד: מטיילים, קונים לגו, עושים התערבויות טיפשיות. פעם התערבנו שמי שמתקלח ראשון במים חמים מפסיד – יוסף, בן 12, החזיק חצי שנה רק עם מקלחות קרות. גם בחורף. עד שאמא הכריחה אותו להפסיק כשהיה חולה."

בין פריזבי ליחידת עילית

הקשר הפיזי ביניהם היה כמעט סמלי. כל שבוע – פריזבי בגבעת רם. “השכנים כבר הכירו אותנו” צוחק אשר. לקראת הצבא, הוא התחיל לאמן את יוסף לקראת הגיבושים – ושם נבט החיבור המיוחד שנשמר גם כשיוסף הפך ללוחם ביחידת דובדבן.

“הוא אף פעם לא סיפר מה הוא באמת עושה” מספר צ’רלי. “רק אחרי שנפל הבנו את גודל האחריות שהוא נשא. שהוא בעצם הקים והוביל את תחום הרחפנים ביחידה, שהציל חיים, שהביא את המח”ט להכריז – לא יוצאים לפעולה בלי רחפן.”

הוא לא רק בנה רחפנים. הוא גם תכנת אפליקציות. אשר, מתכנת ויזם, מספר כיצד יוסף פנה אליו: “אמר לי – אנחנו עושים הרבה פעילויות, אבל לא לומדים מהן. תבנה לי אפליקציה שתעזור לתחקר.” וכך, נולדה מערכת מבצעית לניהול לקחים, סטטיסטיקות ודוחות – שבסופו של דבר שירתה את היחידה כולה. “כל שבוע היה שולח לי מה לשפר, מה להוסיף, ובין לבין – תיאמנו כדורסל לפריזבי. הוא היה הלב של השבוע שלי.”

"הוא באמת הרגיש וראה את כולם"

כשמדברים על יוסף, המילה שחוזרת שוב ושוב היא צניעות.

"פעם חבר עשה לו תספורת," מספר צ'רלי, "ויוסף קיבל מחמאות. ישר הוא שלח לו: ‘שמע, כולם עפו על התספורת שלך’. הוא באמת הרגיש את זה. ראה את כולם. תמיד הסתכל החוצה – לא פנימה. בעיניי, זה סוד הענווה."

אשר מוסיף סיפור קטן אך חד: “כשהיה ויכוח בצוות, כשהיו עייפים ומותחים, יוסף אף פעם לא רב. גם כשלעגו לו – היה מחייך. ‘כן, אני נוהג כמו אישה’, היה אומר בצחוק. שום דבר לא היה מצליח לעצבן אותו. כמו הלל הזקן.”

עוד באותו נושא

נפצע אנוש וחזר להילחם: הקצין החרדי זכה במצטיין הרמטכ"ל

12:18 | אריה יואלי

5

0

😀 👏

"לא באמת אמרו לי, פשוט הבנתי"

“בשבת הייתה אמורה להיות לנו סעודה משפחתית,” מספר צ’רלי. “אבל לאט לאט כולם הוקפצו. אני הגעתי לגבול לבנון. פתאום לקחו אותי הצידה, וידעתי שזה לא יכול להיות טוב. כשאמרו לי ‘אחיך, יוסף…’, המילים הפסיקו.”

אשר חווה את זה אחרת: “ביום ראשון התחלתי לדאוג, שלחתי הודעות – אף אחד לא ענה. משהו בי כבר ידע. יום שלם הייתי עם התחושה הזו שאתה לא מוכן להאמין. מין הדחקה. בסוף, הגעתי יחד עם אנשי הצבא למשפחה. לא באמת אמרו לי. פשוט הבנתי.”

"הם נלחמו עם אהבה בלב, לא עם שנאה"

“אנחנו באמצע מלחמה” אומר אשר. “עד שלא ננצח – אי אפשר לדבר על זיכרון. לא נוכל להחיל את הכאב כל עוד האויב חי וקיים. חשוב לי שיבינו איזה אנשים הלכו לנו בגלל השטויות שלנו”

צ’רלי מוסיף: “הם נתנו לנו כבוד. בזמן שכל כך הרבה כבוד הלך לאיבוד – הם הרימו אותו בחזרה. הם נלחמו עם אהבה בלב, לא עם שנאה. עם אהבה לעם, לארץ, למשפחה. אם נזכור את זה – נזכור אותו נכון.”