רן דנקר על הטקס בהשתתפותו: "לצד הייאוש והתסכול חשתי תקווה"

לאחר שהתנדב אמש (שני) להופיע בטקס הזיכרון הלאומי, מפרסם הבוקר רן דנקר פוסט מרגש על החוויה האישית, וכותב: "לא היה צריך להגיד מילה אתמול. האנרגיה באוויר דיברה בעד עצמה, העיניים של האנשים היו כל מה שלא צריך להגיד. אנחנו כאן, יחד. זו שותפות הגורל שלנו".

עוד הוסיף המוזיקאי המחונן, "יחד עם ייאוש תסכול וכעס, לכמה רגעים חשתי צמרמורת של תקווה. דווקא באחד הרגעים העצובים שאני זוכר, דמעות של חיבור ושקט.. שבין הצלילים שאומר הכול. אנחנו כאן. אנחנו יחד. זה שותפות הגורל שלנו. וכל מה שנחרב – אנחנו נקום, נבנה ונשקם יחד.״

דנקר שביצע על הבמה את שירו של אליה רוסילו "המלאכית שלי", עלה לאחר נאום מצמרר של אביה של התצפיתנית הדר כהן.

בדבריו, נשא יגאל כהן הספד לחברותיה של ביתו, התצפיתניות שנפלו בקרב על מוצב נחל עוז. "הדר שלי, השם ייקום דמה, נפלה, או יותר נכון, נרצחה, יחפה, בְּפּיג'מה, במוצב נחל עוז. הדר, ביתי הצעירה, בת יחידה אחַרי שלושה בנים, הִקרינה אור ששטף את כל מי שהיה סביבה, תמיד דאגה לכֿולם ורק אחר כ֫ך לעצמה- וּבֿסוף, הופקרה למותה.

על אף ששהתה במוצב זמן לא רב, זה הַספיק להדר, כמו לכֿל חברותיה, כדי להבין את כובד האחריות שעל כתפיה, להבין כמ֫ה חיים – תלויים בעיניים שלה…, בעיניים של התצפיתניות כולן.

"אני עומד כאן היום, אבא שאיבד את הילדה הקטנה שלו, את הדבר הכי יקר שיש לו – עדיין לא מאמין שזה קשור אליי, למשפחה שלי. אני גם בטח עדיין לא יודע איך קמים מֵחורבן הבית הפרטי שלי. אבל אני יודע שאנחנו חייבים לקום מֵחורבן הבית של כולנו. יחד. בכֿוח. באחדות מתוך עוצמה. אני עומד כאן היום גם כִּנְציג כל משפֶּחות התצפיתניות שנרצחו במוצב נחל עוז בשבת ההיא. אנחנו הקול שלהן. וַאני רוצה שישמעו, כל מי שצריכים לשמוע, כי דם הבנות שלנו זועק אלינו מן האדמה. אנחנו לא נוּכל לשתוק. לא נעזוב, לא נשכח ולא נתעייף. בִּשְארית הכוחות שיש לנו אנחנו נדאג שהאחראים – יקבלו עליהם אחריות".