"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום
הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
למעשה זה הסרט השני. לפניו היה סרט קצר של 30 דקות בשם "המשורר" עם שולי רנד ומשה איבגי. הוא נולד כשגרתי בניו יורק, בגיל 23, וחיפשתי נושא לסרט ארוך. חבר, איתן בלום (שבסופו של דבר, בלי קשר, הפך להיות השחקן הראשי בסרט), שלח את המחזה אדי קינג של ניסים אלוני. תקופה מסוימת הסתובבתי סביב המחזה, ישבתי פגישות רבות עם ניסים אלוני המדהים שהפך להיות ידיד. בשלב מסוים הבנתי שהמחזה "אדי קינג" לא מתאים למה שאני מחפש. בסופו של נוצר סרט אחר לחלוטין, למעשה בלי קשר בכלל למחזה, ורק השם נשאר.
הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: בני פרדמן על "בית"
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
למעשה לא ממש כתבתי תסריט, אלא יותר מעין סקיצה לתסריט. הייתי מאוד מושפע מגודאר והחלטתי לעשות סרט ללא תסריט! איתן ואני כתבנו את הסצנות בדרך כלל בבוקר הצילומים. חוויה קיצונית וייחודית שלא בטוח שאחזור עליה שוב.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
כאמור, לא היה תסריט ויצאנו בכל זאת לדרך. התחלתי את העבודה כשאלון אבוטבול זכרונו לברכה היה בתפקיד הראשי. כדי לממן חלק מהסרט שילבתי שתי פרסומות ב"עלילה". צילמתי בהאנגר ענק שתי פרסומות וסצנה בה הגיבור (אלון) נרדף על ידי שני עבריינים בין הסטים של הפרסומות. היה לי רעיון הפצה משולבת שכמובן שלא עבד בסוף. צילמנו את שתי הפרסומות והסצנה עם צוות מקצועי במכה אחד ביום צילום שלקח 24 שעות! כולם התמוטטו. בסוף הצילומים ישנתי יממה. כשקמתי מהשינה חיכו לי במזכירה האלקטרונית שורה של הודעות מהצוות שהודיעו על התפטרות המונית. לאחר משבר קצר התאוששתי והתחלתי מחדש עם צוות חדש. הפעם הלכתי על צוות שהתאים יותר למסע המטורף שתכננתי. איתן בלום בתפקיד הראשי ואריאל סמל בתור הצלם והארט דיירקטור (זה היה הסרט הראשון שאריאל צילם והתוצאה נכנסה לפתנתיאון הוויזואלי של הקולנוע הישראלי).
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?
שוב, כאמור, לא היה תסריט מוכן מראש. היתה למעשה גמישות מוחלטת בזמן הצילומים. פעלנו במרחב קולנועי ייחודי מאוד. מעין סרט שמתפרק לתוך עצמו וחושף את האשליה הקולנועית. חיפוש מתמיד. היחידים שהיו אתי באופן מוחלט בחוויה והבינו לאן אני חותר (ככל שאני בעצמי הבנתי) היו איתן, אריאל ורונית אלקבץ הנפלאה זכרונה לברכה. שולי רנד מסר את עצמו באומץ והקרבה בידי ושיחק נפלא וכך גם השחקנים האחרים. לטוב או לרע, כולם נדהמו מהתוצאה.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?
היינו צעירים מאוד, דהרנו קדימה ורצינו לפרוץ דרך חדשה בקולנוע. ואכן שברנו את הכללים ואת הכלים וזו היתה חוויה אדירה וכייף גדול. היתה הרגשה שאנחנו עושים משהו אחר לגמרי מכל מה שנעשה סביבנו ואכן זה היה נכון. זה היה מאוד מרגש.
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
לראות חומרים בחדר עריכה זה תמיד מרגש. זה היה נכון שבעתיים בתקופה בה עשו סרטים בפילם. למעשה הכי מרגש היה לראות את החומרים פעם ראשונה, כשהם מגיעים מהמעבדה בלונדון. תמיד בפילם החומר מפתיע אותך, בדרך כלל לטובה. זה לא כמו היום שהכל בוידאו ולמעשה על הסט עצמו אתה כבר יודע איך החומר נראה. ההפתעה הזו, המרגשת והמקסימה כל כך, מתמצתת בתוכה משהו מאוד עמוק מהחוויה הקולנועית כפי שאני מבין אותה. היות ולא היו לנו אמצעים, ראינו את החומרים לראשונה על מסך גדול ללא סאונד. יש בזה אפילו משהו יותר מקסים. 
גידי דרצילום: מוראיה טריינס
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
ההקרנה הראשונה של הסרט היתה בפסטיבל לוקרנו בו זכינו גם בפרס חשוב והיה נהדר. ההקרנה השניה, והראשונה בישראל היתה בפסטיבל חיפה 1992. הנהלת הפסטיבל רצתה שהסרט יפתח את הפסטיבל. התנגדתי כי חשבתי שהסרט מיוחד וקיצוני מדי לאירוע כל כך גדול אבל הם שכנעו אותי שהסט יפתח באודיטוריום בפני 1,000 איש! בצהרי אותו היום באתי לטסט ונדהמתי לגלות שהמקרין החליט שרמקול קטן יספיק להקרנה. לא עזרו כל הצעקות וכך היה. חשוב לי להדגיש שהסאונד של הסרט היה מהמעולים שנעשו בארץ, עד היום לדעתי. התחילה ההקרנה. חושך... הסאונד נורא... הקהל המום מהסרט שמדבר בשפה שאינה נהירה לו... אחרי 10 דקות קמו כאיש אחד 700 איש ויצאו מהאולם. היתה אנדרלמוסיה נוראה, לחץ על היציאות בחשיכה, אני עומד שם המום, לא מבין מה קורה. ה 300 שנשארו היו צעירים שזנקו לשורות הקדמיות וכך הצלחתי לפחות להנמיך את הסאונד ולמנוע את הדיסטורשן המחריד. עם סוף ההקרנה הקהל קם ללכת אבל אז רפי בוקאי ז"ל (מפיק שותף בסרט והבמאי האגדי של "אוונטי פופולו") התגלה בגדולתו, זינק לבמה, עצר את הקהל והעלה אותי ואת שאר היוצרים והשחקנים לבמה. למחרת בידיעות אחרונות בעמוד הראשי!!! "אדי קינג סרט קר ומאכזב – פיאסקו בפסטיבל חיפה". בלי ספק חוויה מכוננת.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
קשה לי לענות. היו שלל תגובות. ממחריד ועד גאוני. התמקדתי בחצי הכוס המלאה. נדמה לי שברבות השנים נתפס הסרט כחשוב ופורץ דרך. סרט שהשפיע על הרבה יוצרי קולנוע אחרים. יש כאלו שטוענים עד היום שזה הסרט הכי טוב שלי. יכול להיות.
פוסטר אדי קינגצילום: Film by Gidi Dar
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
ניסיתי לדבר על המציאות הישראלית, מציאות כל כך ריאליסטית שהיא דורסת את האפשרות לדמיין, לפנטז, לעוף. חיפשתי שפה. סרט על סרט שמחפש את דרכו
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?
אני חושב שהוא מאוד עזר לי למצוא את מקומי כיוצר קולנוע. העובדה שצללתי ללא פחד (אולי בטיפשות?) לתוך ההרפתקה המטורללת הזאת, לקחתי סיכונים לא סבירים בלי רשת הגנה, עיצבה משהו במהות שלי כקולנוען. נדמה לי שבכל סרט שלי יש קפיצה למים סוערים, בין אם זה בסרט עם סגנון מעט יותר קונוונציונלי אבל נושא שאיש לא העז לגעת בו בזמנו, כמו "האושפיזין", ובין עם זה בסרט כמו "אגדת חורבן" שלוקח שוב סיכונים לא סבירים ברמת השפה הקולנועית, וגם הנושא וההשפעות התרבותיות הן בתחום שהקולנוע הישראלי לא העז לעסוק בו. ואולי מעבר להכל, התשוקה לקולנוע, עלילתי, בדיוני, היא הדבר שהכי מוביל אותי.
תגובות