ביקורת ספרים: שלך, אלי. בשנים האחרונות, ז'אנר הרומנים הרומנטיים והארוטיים השתלט על חנויות הספרים, וליתר דיוק – על קוראי הספרים, או אם נדייק אף יותר: על קוראות הספרים.
למרות שיש כמה מהסופרות המובילות את הז'אנר שמגיעות מקרב הקהל הסרוג, הקורא הדתי שרוצה מצד אחד ליהנות מהז'אנר ומצד שני לקרוא ספרות יחסית נקייה וצנועה, נמצא בבעיה. זאת ועוד, ספרות רומנטית שגיבוריה דתיים הינה נדירה מאוד.
אחד הספרים הבולטים בז'אנר יצא בשם בדוי בהוצאה פרטית לפני כמה שנים בשני חלקים, תחת השם ״שירת השירים״ (מאת ״שולמית מור״), והיה פורץ דרך במגזר כדוגמה לרומן רומנטי נקי.
סופרת אמריקאית, סיפור ישראלי
הספר שלפנינו הוא דוגמה יוצאת דופן וייחודית, ואולי אף ראשונה מסוגה, לרומן רומנטי חרדי; רומן שהדמויות שלו חרדיות, ושהקונפליקט של הדמות הראשית הוא קונפליקט דתי-אמוני.המחברת, לאה סאקס, מגדירה את עצמה בספר כמי ש״גדלה בבית חרדי בירושלים״, אך בפייסבוק מודה שכיום היא יצאה בשאלה ומתגוררת עם משפחתה בארצות הברית.
זוהי נקודה מעניינת כשלעצמה: סופרת שכיום אינה גרה בישראל, כותבת רומן כה ישראלי עם תיאור לפרטי פרטים של רחובות בירושלים ובמודיעין עילית, חנויות, מושגים, מבנים ומוסדות (גם אם חלקם בשמות בדויים לצורך העלילה).זהו רומן של סופרת אמריקאית שנכתב כולו בעברית, כשבפרק ה״תודות״ בסיום הספר היא כותבת שהיא ״מקווה שיום אחד הוא יתורגם לאנגלית כדי שגם ילדיה יוכלו ליהנות ממנו״.
זאת בניגוד, למשל, לנעמי רגן – חרדית לשעבר שגרה גם היא (כגיבורות הספר, וככל הנראה גם כמחברת בצעירותה) בשכונת הר נוף, אך כותבת באנגלית וכל ספריה מתורגמים לעברית, גם אלה העוסקים בתוככי החברה החרדית.
שכונת הר נוף. הרקע לסיפור. צילום: נתי שוחט/פלאש90צילום: נתי שוחט/פלאש90
הנורא מכל התרחש
וכעת לסיפור עצמו. הספר עוסק באלי (אלישבע מרים), בת 17, שמתאהבת בקרוב משפחתה דני (איך לא – החתיך, הגבוה, בעל הגוף המוצק, עם העיניים הירוקות הבוהקות וגומות החן). אלי היא ״נערה טובה ירושלים״, לומדת בסמינר ״בת מלך״ (שנחשב קצת פחות מהסמינר המוצלח שאחותה למדה בו, רק כדי שלא תלמד איפה שאחותה למדה), צנועה וחסודה, ובת לחוזרים בתשובה שמייעדים לה שידוך איכותי וטוב. דני לעומתה הוא ״שאבבניק״, שבמהלך העלילה עובר תהליך של יציאה בשאלה.
בניגוד לרומן אירוטי שמתנהל לרוב בשני קווים מקבילים של עלילה – חלק מצד הגבר וחלק מצד האישה – כאן כל הספר מתנהל בגוף ראשון מנקודת מבטה של אלי. אולם, הוא כן מתחלק לשניים: חלק מפרקי הספר נעים על הציר שבו נפתח הספר, הרגע בו הכל מתערער ואלי מגלה שהנורא מכל קרה והיא נכנסה להריון מדני; החלק השני בעלילה חוזר אחורה בזמן אל סיפור היכרותם, המפגשים ביניהם ולמעשה התהוות הקשר והאהבה, עד ששני צירי העלילה מתאחדים ליום האחרון שבו מתרחש הסיפור.
למצוא את הקול הפנימי
בלי להיכנס ליותר מדי פרטים וספוילרים, נקודת השיא של הספר היא השלב שבו אלי מבינה שכולם מנהלים אותה: שכל החיים חינכו אותה ״לעשות רצון השם״, לשאול את הרבנים, את ההורים, את האחות הגדולה ואת המורים – אבל בעצם, אף אחד אף פעם לא שאל אותה.
לאט לאט היא עוברת תהליך רגשי ופנימי משמעותי בו היא מתבגרת ומתוודעת לכך שלנפש הסוערת והרגישה שלה יש מקום משלה, מחשבה משלה ורצון משלה. תובנה זו היא שגם מובילה אותה לעשות את המעשה הדרמטי והמפתיע בפרק האחרון; מעשה שיהיה מעניין מאוד לקרוא את השלכותיו בספר המשך, שאני מקווה שיום אחד ייכתב.
אולי דווקא הסערות הללו, חיבוטי הנפש, התיאורים המדויקים והירידה לפרטים, הם גם נקודת התורפה של הספר. מצד אחד, קראתי את הספר בשניים-שלושה לילות ללא שינה; הוא מותח, מושך, מרתק ומעניין. מצד שני, הרגשתי שאני צריך לקחת נשימה ארוכה והפסקה בין קריאה לקריאה. אולי כי התיאורים היו חזקים מדי, וחיבוטי הנפש היו מוגזמים ומפורטים מדי.
לאה סאקס, מחברת הספר. צילום: עדינה סאקסצילום: צילום: עדינה סאקס
מבקרים גדולים ממני נוהגים לכנות את התופעה הזו כ״תסמונת הבוסר״ של ספר ביכורים. גם התיאורים המעיקים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, וגם האופן שבו דני מתואר בכל פעם מחדש כשאלי פוגשת אותו – כאילו לוקח לה זמן לקלוט אותו ולזהות מי עומד מולה – מעט חוטאים למציאות לדעתי.
עם זאת, מעבר לכך הכתיבה בהחלט קולחת וזורמת, ועם קצת מוזה ואורך רוח, אפשר, ראוי וכדאי לקרוא את הספר בנשימה אחת.
לא נקי, אבל בלי תיאורים גרפיים
אם דיברנו על רומן אירוטי (שאגב, בהוצאה מתעקשים לקרוא לו רק ״רומן״ ותו לא), אי אפשר שלא להתייחס לעניין הנקיות. קשה להגדיר את הספר באמת כרומן אירוטי; אין בו כלל תיאורים גרפיים, אין תיאורי איברים ואין תיאורים גסים. בוודאי ובוודאי שאין בו תיאורים של יחסי מרות ושליטה או בגידות.
אבל בכל זאת, זהו סיפור על הריון מחוץ לנישואין (עם כל ההסתייגויות החברתיות וההלכתיות שמופיעות בספר סביב העניין), מוזכרים בו אמצעי מניעה, ולקראת סופו ישנו תיאור של סצנה אינטימית. הסצנה אינה כוללת עירום או תיאורי גוף, אלא מתמקדת ברגש ובתחושות (לצד המסקנה המתבקשת והתמימה ש״לא יכול להיות שזה מה שזוגות נשואים באמת עושים...״). כך שנקי לגמרי הוא לא, אבל הוא רחוק מאוד מהתיאורים שיש ברומנים הרומנטיים המצויים על המדף.
לקראת סיום, אציין שני דברים. הספר נכתב במקור כפרקים בהמשכים בפייסבוק לפני שנים, והם עדיין זמינים למעוניינים למרות שהפרסום הסתיים לפני כחמש שנים ויותר. אך בפייסבוק הוא מופיע בגרסה אחרת לחלוטין ממה שמופיע בדפוס. אמנם לא קראתי את כולו בגרסת הרשת, אך הספיק לי לעבור על הפרק האחרון שם כדי להבין שהוא מסתיים אחרת לגמרי, ולהסיק מכך שהעלילה השתנתה עם הזמן (ובפייסבוק אולי הלכה עוד כמה צעדים קדימה שלא נכנסו לספר המודפס – עוד סיבה לספר המשך).
ועוד משהו: כמו בכל ספר, מופיעה ההערה לפיה עלילת הספר היא פרי דמיונה של המחברת. בדף ״התודות״, לעומת זאת (וגם בדף הפייסבוק שלה), היא מציינת כי העלילה היא ״כן ולא סיפור אמיתי״ – ״אמנם הסיפור דמיוני אך מבוסס על מקרים שקרו לנערים ונערות מהמגזר החרדי, מקרים שמושתקים״. דף אחד אחר כך, היא מודה לבעלה שהוא ה״דני״ שלה, וכותבת לילדיה שזהו ״תיעוד של החיים שהיו לה״. כך שלא ברור איפה עובר הגבול בין הדמיון למציאות, אך עושה רושם שהקו בין אוטוביוגרפיה לדמיון אפילו פחות מטושטש ממה שנראה.
מעבר לרומנטיקה ולסיפור
יותר מכל, זהו ספר על אידיאולוגיה חרדית. על הקונפליקט הפנימי בין הנפש הסוערת והרצון העצמי, לבין הרצון הקולקטיבי – הדתי והחברתי. בין הציפיות מעצמי לציפיות של החברה. ברובד נוסף, הוא גם ספר על כישלון החינוך החרדי, על חזרה בשאלה, על החברה החרדית ומאבקי הכבוד והמשפחתיות שבה, על פערים ותת-קבוצות בתוכה, ועל השתלבות ילדי החוזרים בתשובה בקרבה. כל אלה נושאים שאפשר לדון עליהם באינספור מסגרות אחרות, והספר רק מציף אותם באופן גלוי ונסתר כאחד – אך לא פחות מכך, באופן מעניין וחשוב.
״שלך, אלי״, מאת לאה סאקס | 327 עמודים | הוצאת ״קינמון״
תגובות