"זה לא נהיה קל יותר": כואבים את השכול מרחוק

ב-3 השנים האחרונות פריאל רקובסקי ובעלה עידן משמשים כשליחים מטעם תנועת "תורה מציון" בטורונטו שבקנדה. ה-7 באוקטובר תפס את פריאל באמצע ביקור משפחתי בישראל. באותו הזמן לא רחוק משם, אחיה של פריאל, אבידן תורג'מן בילה במסיבת הנובה, ונרצח באותו הבוקר הארור.

שירה ברול ובעלה הרב ג'וני משמשים כבר למעלה משנתיים וחצי כשליחים מטעם תנועת "תורה מציון" ו"המזרחי" במלבורן שבאוסטרליה. ב-11 לדצמבר התכוננה שירה לעוד בוקר רגיל כמחנכת בקהילה היהודית במלבורן עד שהגיעה הבשורה – אחיה, ארי יחיאל זנילמן נפל בקרב עם מחבלים בחאן יונס כמה שעות קודם לכן.

בראיון מיוחד ליום הזיכרון, מספרות שירה ופריאל ל"סרוגים" על האח שאיננו עוד, על הקושי והגעגוע מרחוק ועל ההתלבטות האם להמשיך את השליחות או לחזור ארצה ולהיות לצד המשפחה.

אבידן חגג את החיים, ארי תמיד התגאה במשפחה שלו

"אבידן אחי היקר הוא איש שכל כולו נתינה באהבה וזכה להגשים לא מעט חלומות בחייו הקצרים" פותחת פריאל. "הוא שירת בשריון כתותחן, היה חלק מחיסול חוליית מחבלים, הקים עסק עצמאי מצליח של נדל״ן בארה"ב וחגג את החיים בריקוד אינסופי".

"היה איש משפחה מסור וכל אחד מבני מהמשפחה זכה לקשר מיוחד ושונה עם אבידן, האחיינים הם המעריצים הגדולים של דוד אבידן, איתו הם עשו את כל השטויות והכיף ובכל פעם שנכנס הביתה – מקהלה של אחיינים רצו אליו עם חיוך גדול".

"לאבידן הייתה רגישות לקלוט סיטואציות שונות ולעזור לאנשים הזקוקים ליחס ועזרה. בין אם זה בסיטואציות חברתיות או עזרה טכנית עם ידי הזהב שהיו לו, ולכל בקשת עזרה הוא תמיד נענה בחיוך ותמיד תמיד עשה זאת באהבה גדולה ובצורה הכי טובה שיש". היא מוסיפה.

שירה מספרת שארי תמיד דאג לכולם והיה חשוב לו שלכולם יהיה טוב. "הוא היה אח מסור שמחפש את הטוב בהכל. אבא מדהים. מתגאה במשפחה שלו. זה היה הדבר הכי חשוב בשבילו".

"כשארי היה בסוף התיכון הוא קיבל זימונים לצבא אבל הוא החליט שהוא רוצה ללמוד בישיבה ולהתגייס לקרבי". שירה נזכרת.

"בצבא הוא תמיד התעקש לקחת עליו את התיק של הקשר ששקל 40 קילו  כדי שאחרים לא יעבדו קשה יותר, ככה הוא היה וזה היה האופי שלו. אחד שמחפש את השלום. תמיד נמנע מהויכוחים האלה. מוצא את הטוב בכל אחד. יכל לדבר עם כולם וכל אחד הרגיש קרוב אליו".

לדבריה, "אף אחד לא ידע איך הוא מספיק את הכל. עובד הייטק, אבא נוכח, סטודנט לתואר שני, קובע עיתים לתורה ומספיק גם לעשות דברים בשביל הכיף. הוא היה מאוד מסודר, כמו שהיה קובע זמן למטלות שונות גם היה קובע זמן להנאה".

"אבידן התחבא מתחת לבמה והמחבלים יורים מעליו"

"הגענו לארץ לחגים כדי שהמשפחה תכיר את הבן שלנו שנולד בקיץ" משתפת פריאל.

"אבידן היה אמור להיות איתנו בחג אבל כבר בשעות המוקדמות של יום שישי התקשר להתנצל שלא יהיה בכל החג אלא יגיע בצהריים כי חברה ביקשה ממנו עזרה לבנות במה במסיבה ביום שישי ולפרק אותה בשבת בבוקר, אז הוא התקשר אלי לעדכן ולהבטיח שיגיע בשבת בצהריים להגיד להתראות לפני שאנחנו חוזרים לקנדה".

פריאל נזכרת באותו הבוקר: "את החג עשינו אצל ההורים במשואות יצחק, האזעקות העירו אותנו בשש בבוקר וכמו כולם הבנו שהפעם יש משהו מעבר לאזעקה פה אזעקה שם, הן לא פסקו והיה ברור שמשהו גדול וקשה קורה".

"אחי הגדול שמשרת בתפקיד צבאי חשוב, היה עם הפלאפון כשכולנו בממ"ד והנחנו שזה משהו שקשור לצבא, לאחר מכן הוא סיפר לנו שאבידן התקשר אליו כשהוא מתחבא מתחת לבמה של המסיבה ומעליו יריות של מחבלים כשאחי מיידע את כל הגורמים הנדרשים במצב. לאחר כשעתיים וחצי השיחה ביניהם נותקה וכך גם הקשר עם אבידן".

במשך יומיים הם חיפשו אחרי אבידן. "אלו היו יומיים של השערות של כל מיני תרחישים אפשריים עד שאבא שלי החליט לנסוע למחנה שורה ולבדוק אם אבידן נמצא שם. כשהוא הגיע לשם לא נתנו לו להיכנס עד שהצליח ואז עובדת סוציאלית שהייתה שם ענתה ״כן הבן שלך ברשימה״ וככה גילינו שאבידן נרצח בידי מחבלי חמאס צמאי דם".

"זה היה 8 ורבע בבוקר באוסטרליה – בעלי בישר לי את הבשורה"

"ארי נפל ב-10.12. להורים שלי הודיעו בתשע וחצי בלילה והיו צריכים להודיע גם לאשתו שהיא הייתה אצל ההורים שלה באותו זמן". שירה אומרת.

"לי הודיעו ב-8 ורבע בבוקר. ההורים שלי התקשרו לבעלי ולא הצליחו לתפוס אותו והוא חזר אליהם בלי שאני אדע. הם בישרו לו את הבשורה וביקשו ממנו לבשר לי. סירבתי להאמין. תוך דקות קצינה ביקשה ממני צילומים של הדרכונים ודיברנו עם הסוכנת נסיעות".

"לא רציתי להיות בטיסה במהלך ההלוויה אז החלטנו שטסים אחרי" היא משתפת. "הגענו ליום השני של השבעה, כמה דקות לפני שהפלוגה של ארי הלכה".

"בלי הקהילה בחו"ל – לא היינו שורדים, הם מודים לנו שחזרנו"

"היינו בארץ שישה שבועות כי זה היה בתקופת החופש הגדול באוסטרליה שזה מדהים, היינו ב-30 ונשארנו גם אחרי" שירה ממשיכה. "לא עיכלתי באמת עד שחזרנו. ככל שהזמן עובר זה נהיה יותר ויותר קשה. גם בחגים. השליחות השתנתה".

שירה משתפת שהם ישבו באוסטרליה יום אחד מהשבעה. "עשינו כמה שעות של ניחום אבלים אצלנו בבית והיה מפוצץ, הקהילה מודה לנו שחזרנו".

היא מוסיפה שהם אירגנו ערב זיכרון לזכרו של ארי עם 150 איש מהקהילה. "סיפרנו עליו, על הגבורה שלו. עם יום הזיכרון המתקרב הוזמנתי לכמה בתי ספר, אחד מהם חילוני. בבית ספר שני של חב"ד ביקשו ממני לא להזכיר את מדינת ישראל אבל הם כן רוצים לשמוע, להבין את המחיר שאנחנו משלמים".

המרחק היה מאוד חזק . תחושה של כובד על הלב. בארץ חיים אתזה. באוסטרליה בגלל המרחק והקשר לארץ יש הרגשה שתמיד צריך לדעת מה קורה.

פריאל מספרת שיומיים לאחר השבעה הם החליטו לחזור לטורונטו בידיעה שהם לא מתחייבים לשום החלטה, "הרגשנו שהיינו צריכים את הבית שלנו שהוא כרגע בטורונטו ולא ידענו אם נחזור כדי לארוז את הדברים ולעלות על טיסה לארץ או כדי להישאר עד סוף השליחות".

"עם הזמן ואחרי שחזרתי לארץ לציון השלושים החלטנו שנכון לנו להישאר בשליחות. זו החלטה מורכבת והקושי זה להיות רחוקים מהארץ בזמן האבל והמלחמה, אבל ידענו והרגשנו שיש לנו עם מי להיות ועל מי להישען כשקשה".

"אין לי מילים להסביר את כל החיזוק שקיבלנו מהקהילה בטורונטו" היא אומרת. "הם עטפו אותנו מהדקה הראשונה במוצאי החג כשהמצב היה לא ברור. עזרו לנו בכל דרך אפשרית, היו שם לכל דבר וזה ממש לא מובן מאליו".

"זה נהיה מגניב להיות פרו פלסטיני"

שירה משתפת בתחושות שלה לגבי ההפגנות הפרו פלסטיניות בקמפוסים ברחבי העולם. "זה ממש לא פשוט. במיוחד להיות ממשפחה שכולה ולצפות בהפגנות האלה שהם על בסיס שקרים וחוסר הבנה על מה שקורה במדינת ישראל ובצה"ל".

"זה נהיה סוג של מגניב להיות פרו פלסטיני" היא מוסיפה. "הגננת שאני עובדת איתה היא גויה והיא אמרה לי – אני לא מבינה, חמאס זה ארגון טרור. אני לא מבינה את האנשים שמפגינים, הם תומכים בטרור והם אפילו לא מבינים את זה".

לדברי פריאל, "הדבר היחיד שניתן להגיד ששונה להיות בשנה הזו – זה שיש כל כך הרבה שכול בעם שלנו וזה באמת נמצא בכל בית בדרך אחרת. יש משהו בטורונטו שברוך ה׳ לא נפגע מהשכול אבל זה בעצם מגדיל את הפער והשכול האישי".

"תחושת הבדידות היא תחושה שאני מניחה שקיימת אצל כל אדם בתקופה זו אבל אני מרגישה שזה מתעצם כשאני נמצאת רחוקה מהארץ וקטן כשאני נמצאת בארץ".

שירה מסכמת. "יש חוסר הבנה כי הם לא חיים את זה. אנחנו מנסים להראות לקהילה שיש דרכים אחרות להרגיש את הקשר. לא דווקא מתוך הטרגדיה, אפשר להתחזק ולהודות לה' שיש לנו מדינה ושיש לנו יכולת להגן עלינו".