המשא ומתן בין ישראל לחמאס בתיווך המצרי והקטארי מתנהל עד כה בצורה בה חמאס מנהל את העניינים וישראל נגררת. העובדה שישראל נאלצה לחכות באופן משפיל לתשובת חמאס, מלמדת ידו של מי העליונה בדיונים.

אלא שדווקא מרשימת הדרישות המופרכת של חמאס – אפשר למצוא את נקודות החולשה שלו.

חמאס למעשה דורש שלושה סעיפים מרכזיים – הראשון הוא שחרור מחבלים מהכלא הישראלי, כולל כאלה עם דם על הידיים. השני הוא הגדלת קצב הכנסת המשאיות לאזור הרצועה. והשלישי הוא הפסקת הלחימה ונסיגת כוחות צה"ל מהשטחים אותם כבשו.

מתוך הדרישות האלה, ניתן להבין מה כואב לחמאס, ודווקא בנקודות האלה אפשר להמשיך ללחוץ.

בסוגיית האסירים, אפשר להחמיר עוד יותר את תנאי הכליאה שלהם. לצמצם את הארוחות למינימום ולדחוס עוד יותר אסירים בתא אחד. זעקת המחבלים על הרעת התנאים, תגיע בסופו של דבר לאזניים של סינוואר, וזה ידרבן אותו לקצר את המו"מ מול ישראל ולהתגמש על המספרים והכמויות.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

חסימת המשאיות בכרם שלום (צו 9)

הדבר שלישראל הכי קל לשלוט בו הוא כניסת המשאיות לעזה. אם לחמאס בוער העניין של הכנסת ציוד ומזון – סימן ששם הם סובלים מדעת הקהל של הפלסטינים המורעבים ברצועת עזה. נזכיר כי אחד הסעיפים המרכזיים בעסקה הקודמת היה הכנסת מזון, תרופות ודלק לרצועה. חודשיים מאז שחרור החטוף האחרון, ישראל המשיכה את כניסת המשאיות, במקום לעצור אותן. מתן מרווח הנשימה לחמאס, עשה את פעולתו ומאז לא שוחרר אפילו חטוף אחד.

זו עוד טעות אסטרטגית של ישראל, מן הסתם בגלל הלחץ האמריקאי, שמרחיק את החזרת החטופים.

גם בסעיף השלישי, ישראל צריכה להראות לחמאס, כי היא מוכנה לסוג של הפסקת אש, אבל כל עוד אין שחרור חטופים – הלחימה רק תתעצם. אחרי חאן יונס, היעד הבא הוא רפיח, וגם שם צריך להמשיך במלוא העוצמה. הזזת פליטים פלסטינים באזורים שונים בדרום הרצועה, בלי אפשרות להגיע לאזורים בצפון – גם היא דרך ללחוץ על חמאס כשהרחוב הפלסטיני יבין שאת מחיר "הניצחון ההירואי" הם משלמים בנכבה שנייה.

בשורה התחתונה, חמאס מאוד מעוניין להגדיל את הכנסת הסיוע, לשחרר מחבלים ולהפסיק את הלחימה, עד לשיפור ההצעות במו"מ לשחרור החטופים – ישראל צריכה לעשות בדיוק את ההפך. להפסיק את הסיוע ההומניטארי, להחמיר את תנאי הכליאה של המחבלים בכלא ולהמשיך את הלחימה.