אחת הטקטיקות הצה"ליות הפשוטות אך גם היעילות ביותר היא זו של גירוי-תגובה: הצבא מייצר עילה כלשהי המעודדת מחבלים לצאת ממקום המסתור, רק בשביל ליפול לידיהם של חיילי צה"ל.
לא אֶתְהֶה כאן לגבי הלגיטימיות של התחבולה הצבאית הזו (אשר הוגדרה כבלתי חוקית ביחס לאזרחים שנעצרו לאחר שהודחו לביצוע עבירה בידי המשטרה, כל זמן שלא היה קיים מראש מידע מבוסס כי הם ביצעו פשעים חמורים). כל זמן שהיא נעשית בידי כוחות מדינתיים, של מדינה בעלת שלטון חוק דמוקרטי.
אך מכיוון שבישראל ממילא יש ערבוב וזליגה מתמדת בין "צבא העם" ל"עם שהוא צבא", כלומר לשימוש באזרחים ככלי אסטרטגי צבאי לכל דבר ועניין, הרי שגם הטקטיקה הזו זולגת עתה אל מחוץ לצבא, והיא הופכת לכלי החדש של מפעל ההתנחלויות.
הטקטיקה: עיבוי נוכחות צבאית שמובילה לצמצום נוכחות פלסטינית
קוסאי מעטאן נורה למוות בליל שבת קודש, אחרי עימותים אלימים עם יהודים שהגיעו לאדמות הכפר הפלסטיני בורקה. יהודי נוסף, ככל הנראה היורה, נפגע קשות בידי פלסטינים. הגרסאות בנוגע להשתלשלות העניינים חלוקות, אבל אסור לאפשר לפרטים לטשטש את המהלך הכללי: נניח רגע לשאלה מי תקף ראשון; ניתן אף לקבל את הטענה כי הירי נעשה לשם הגנה עצמית, ושאלמלא הירי יהודים היו עלולים לקפח את חייהם.
כל אלו אינם אליבי שאחר מעשה, אלא חלק מהיגיון מתוכנן וידוע מראש, שבמסגרתו יהודים, חמושים בנשק ובעיקר חמושים בגב מדינתי, "חותרים למגע" (שוב, השאלת השפה הצבאית לטובת הפעלת כוח בידי כוחות לא מדינתיים) למול אוכלוסייה פלסטינית אזרחית, בכדי להביא לגירוי שיוכל להצדיק תגובה: ירי לשם "הגנה עצמית" ב"מחבלים" פלסטינים.
(צילום: איתמר כרמון)
למעשה, במידה רבה מאוד זו האידיאולוגיה של מפעל ההתנחלות כולו – להציב "ישובים", כלומר, אזרחים, בנקודות אסטרטגיות על מנת לייצר חיכוך שיכריח את עיבוי הנוכחות הצבאית שם, ובהתאם את צמצום מרחב המחייה הפלסטיני. אל מול הטענה הזו, ראשי ההתיישבות הקפידו תמיד להדגיש כי זכותם של יהודים להתגורר בארץ ישראל איננה מכוונת להביא לפגיעה או לנישול של הפלסטינים הגרים שם.
הפגיעה (ככל שהייתה נכונות להכיר בה, במקום לטעון כי על הפלסטינים באיו"ש להודות לנו על איכות החיים והפרנסה שאנחנו מספקים להם) הייתה תופעת לוואי מצערת שיש להשתדל ולהימנע ממנה, והיא בוודאי לא חלק אינטגרלי מהאידיאולוגיה של תנועת ההתיישבות.
בשל כך, בין השאר, הקפידה המדינה ו"ההתיישבות הרשמית" על ההבחנות, הבעייתיות לכשעצמן, בין אדמות מדינה לאדמות פרטיות, בין התיישבות חוקית ובלתי חוקית, בין מחבלים ובין אוכלוסייה אזרחית, ועוד.
נטילת חיים, רק לשם הגנה עצמית
ניתן לומר שכל אלו היו רק משחקי מילים אסטרטגיים, חלק מהצורה שבה לשון החוק הבירוקרטית מכבסת ומטהרת את שרציה (דוגמאות מההיסטוריה יש למכביר); אכן, חמישים השנים האחרונות העלו ספקות עמוקים בנוגע ליכולת להתיישב ביהודה ושומרון מבלי שתהיה כרוכה בכך באופן אימננטי פגיעה חמורה ובלתי נסבלת בזכויות האדם הפלסטיניות. אולם לכל הפחות הייתה קיימת השאיפה , או האשליה, כי הדבר אפשרי.
אבל כל זה שייך לעבר. אם בעבר נהגנו לרחוץ בניקיון כפינו ולהתנער ממוות של פלסטינים בידי פורעים יהודים בטענה כי אלו עשבים שוטים וכי ידינו לא שפכו את הדם הזה, היום שוב אין עוד צורך להתנצל. הרב של בית-אל נפגש עם תושבי מאחז עוז ציון, ממנו ירדו הפורעים היהודים, ומשבח את הפורעים על כך שהתגוננו וקמו על אלו החפצים להורגם.
(צילום: שריה דיאמנט/פלאש90)
שרים וחברי כנסת ממהרים גם הם לשבח את הפצוע היהודי אשר הגן בגבורה מפני המחבל הפלסטיני. ידינו שפכו את הדם הזה – כפיים. בכל ערוצי התקשורת הדתיים האירוע מוצג כהגנה עצמית כנגד ניסיון לינץ' ברועים תמימים. משל לשודד הפותח באש בשוד בנק שהסתבך. גם שם, מזווית מסוימת ומעוותת מאוד, ניתן לומר כי מדובר בהגנה עצמית. הוא הרי פתח באש רק כאשר חש בסכנה, והמשטרה בוששה מלבוא.
מה שמדהים הוא כמה מהר התרגלנו לתופעה הזו, של נשק אזרחי שמופנה כלפי פלסטינים; של יהודים שומרי מצוות היורדים בלילי שבתות לכפרים פלסטינים לכלות בתים, מכוניות, ואם צריך , רק לשם הגנה עצמית , גם ליטול חיים. בתוך התעמולה הרצחנית הנוראית שבתוכה אנחנו לכודים, חשוב לומר שוב ושוב ושוב בפשטות ובירור: לא תרצח.
"רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער"
כמה בנאלי. לא תרצח. מצווה פשוטה כל כך, טריוויאלית, ודווקא על הבנאליות הזו צריך להתעקש עכשיו יותר מתמיד. בצירוף מקרים מוזר, בזמן הרצח בבורקה, בליל שבת קודש פרשת עקב, קראתי בספר המצוות של רבי סעדיה גאון, שם הוא מונה בתוך תרי"ג המצוות, כאחת המצוות הראשונות בעבודת ה', את האיסור לעבוד את ה' בחסידות ובתפילה מתוך צביעות.
במוצאי שבת, כאשר נתקלתי בתמונתו המבהילה של אלישע ירד, עם הפאות העבות והארוכות וכיפת הצמר הגדולה, נשבר ליבי בקרבי. כמו אלישע, גם אני גדלתי בתוך דור ציוני-דתי שכָּמַהּ לדתיות רדיקאלית, שהשתעמם מן הבורגנות הדתית של הדור הקודם, מן העליצות של בני עקיבא, ומההסללה המתישה והבינונית להחריד שבה הציפייה הייתה שכולנו נהיה המקף המחבר (בין תורה ומדע, בין מדינה והלכה, בין דת ולאום, בין מחויבות והתחברות, בין רגש לשכל).
רבותינו הדהדו לנו את תלונתו המפורסמת של רבי נחמן – "רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער", וכשהבטנו בהם טעינו לחשוב שהבעיה שהובילה כישלון לעמוד בציפיותיו המשיחיות של רבי נחמן נעוצה בתחילת המשפט – "נכון אתם אנשים כשרים".
בבואה יהודית של סרטים אדומים עם צלבי קרס
בתוך שלל "האופציות הדתיות המלהיבות" שהילכו עלינו קסם, הפאות הארוכות והעבות היו סמל לפנטזיות עמוקות על דתיות בלתי-מתחנחנת, סמי-כנענית, מלאת צמר וחום. דתיות אנטי-בורגנית שלא מפחדת מלכלוך, מלאת גאווה, לא מחקה ולא מתנצלת, ושהאסתטיקה והאנרגיה החסידית המוטמעת בה יסייעו להתגבר על תחושת החנק והסדר של החוק הדתי, ועוד יותר מכך גם מזה של הסדר והחוק החברתי.
אבל לנוכח הדם שנשפך והכפרים שמועלים בלהבות (כבר? עדיין לא?), ההתלהבות מזמן התחלפה בבושה. בניגוד לכמה מחברי, אני מאמין שדווקא כעת עלינו לשאת בגאון את הכיפה, כסמל ליראת-שמים, על ראשנו, ושזו טעות איומה להסירה מפאת הבושה המתחוללת.
האסון הרוחני שנקרא מפלגת הציונות הדתית הוא רק ההוכחה כי עלינו לתבוע בעלות, ובעיקר אחריות מחודשת על השימוש שלנו בתורה ומצוות ובקדוש-ברוך-הוא. אבל אי אפשר להתעלם עוד מהצימוד האידיאולוגי-אסתטי שטמון בפאות העבות ובכיפות הצמר.
בלב כואב, סמלים אלו הפכו לבבואה היהודית של החולצות השחורות, של הברדסים הלבנים עם חורי העיניים, של הסרטים האדומים עם צלבי הקרס, ומשכך הפכו לאופנה אידיאולוגית שיש לאוסרה מדין דרכי האמורי, המקדשים, כפי שכתבו חכמים, את המוות ואת האלימות על גופם. במציאות הנוכחית, אין צביעות גדולה מהמשך ההתנופפות של סמלים אלו ברוח.
קולם של האנשים הכשרים אינו נשמע
נוער הגבעות איננו סתם פרי באושים אלא הגולם שנוצר מין הניסוי החברתי-דתי הזה (וזהו ביטוי אחד בלבד, כפי שניתן היה לראות למשל בסרט על המדרשיה), ששותפה לה החברה הדתית לאומית כולה. עכשיו, החיות נוהמות ביער לילות שלמים, אבל אנשים כשרים כבר כמעט ואינם, או שקולם אינו נשמע עוד מבין היללות.
בתוך השתיקה המביכה; עצימת העיניים והקריצה; ההלל לפורעים, ומאחזי העיניים, צריך לקרוא בקול וללא מורא: עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ͏ִם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם.
והאלוהים הזה אוסר על יהודים לרצוח.
=
ד"ר שרגא ביק הוא חוקר דתות, נמצא השנה בפוסטדוקטורט במדעי היהדות באוניברסיטת ייל בארצות הברית.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
