תארו לכם עולם שבו אין משוררים. עולם בלי סופרים, ציירים, רקדנים, עולם שאין בו רוחניקים מודטים, שנעדרים ממנו אנשים שמתפללים לאלוהים.

אני מהרהרת בזה בשל הסערה שמתחוללת בחברה הישראלית (והדמוקרטית) כנגד הציבור החרדי. "הם לא משרתים בצבא! הם לא נושאים בנטל! הם מוצצים את דמנו!" בעקבות האמירות האלה יוצאים נציגי הציבור החרדי והחרד"לי, ומוכיחים שהם דווקא כן משרתים, שהם דווקא כן מתפרנסים..

אלא שההתנצחות הזאת רק מרחיקה מהגלעין האמתי שמְפַעם בלב העניין: לשם מה אנחנו חיים? באיזו חברה אנו רוצים לחיות? לדידי, השיח של שוויון/אי שוויון, נשיאה/אי נשיאה בנטל מסמן את קווי המתאר של הטאבו הישראלי, את גבולות הגזרה של אחת מהפרות הקדושות והמקודשות בלב הקונצנזוס, שמי שמפקפק ונוגע בשורשו, מעורר כאב שהחברה הישראלית מתקשה לשאת.

מוקד כוח כמעט יחידי שולט בחברה הישראלית – הכוח הפיזי והביטחוני של המדינה, ובלעדיו אין. האומנם? כשלעצמי, לא הייתי רוצה לחיות בעולם חסר אומנים, שאין מי שרוקד או מתפלל בו. אף שהם אינם מגוננים ישירות על בריאותי ועל ביטחוני הפיזיים, יש להם השפעה מכרעת על כמות האהבה, החדווה ועל העדר האלימות בעולם, ואין איש שיוכיח אחרת.

וראו, בעת מלחמת העולם השנייה, כשנדרש וינסטון צ'רצ'יל להעביר תקציבים ממוסדות התרבות בבריטניה אל המאמץ המלחמתי בנאצים, השיב בלי להתבלבל: "אם כך, לשם מה אנו נלחמים? "המחשבה שעלינו לשמור באדיקות על הכוחות התועלתניים, על המשאבים החיוניים שתפקידם להותיר אותנו בחיים, נעוצה בפחדים פיזיים הישרדותיים, ומתעלמת לגמרי מהקיום הנפשי ומקסם ההוויה האנושית.

היא מבטלת אפריורית את הדעה שהקיום של כל בני האנוש, על דעותיהם ואמונותיהם, נחוץ – כל אחד ותפקידו הייחודי ברקמה האנושית המלאה. למעשה, על פי התפישה הרווחת כיום, הפרט אינו צריך להקשיב לקריאתו הפנימית; עליו להתאים עצמו למה שדעת הרוב סבורה שהוא 'טובת הכלל', ולפיכך, למלא תפקיד שקבוצת אנשים אחרת הטילה עליו.

אנו שבויים בכוחות האלה, הנראים לעין, כיוון שאנו "מאמינים" בהיגיון מסוים ופרקטי מאוד. אלא שהדת והמדע הם צורות שונות של היגיון; גם לאמונה הדתית היגיון פנימי (ואחר) משלה. הניכוס שעושה צד אחד בחברה הישראלית לפירוש המושג "היגיון" כדי להצדיק את קיומו, הופך את העולם לשטחי וחד ממדי. האמת שלי איננה פחותת ערך מאשר האמת של כל אדם אחר, ואינני נזקקת לאישורו כדי לחיות לפיה.

הגיע הזמן להתרחב אל מעבר לגבולות החומר, מעבר לשאלת "חיים או מוות", "בריאות או חולי".

הכאוס שהעולם מצוי בו נובע בעיקר מהסיבה שהעולם מצוי במאבק רוחני עמוק, ואין איש שיוכיח שהערך של עולם שנסמך על יסודות רוחניים פחוּת מערכי העולם המקודשים כיום. לא נולדנו כדי לשרוד, כפי שלא נולדנו כדי שמישהו אחר יישא בנטל ההגנה על חיינו. לא נולדנו כדי להתעסק בחיפוש אחר דרכי מילוט מהמוות, נולדנו כדי לחיות בגוף שבו יש לנפש מקום לשכון. זאת ועוד.

בבסיס ההנחה ששירות בצבא הוא הפתרון לבעיותינו מונחת התפישה שהאדם זקוק למלחמה כדי להצדיק את קיומו; כשאנו מקדשים את תרבות הלחימה, אנו מצהירים שאנו זקוקים למלחמות לשם קיומנו.

בעיניי יש לנתק בין הזכות הטבעית של כל אדם ללכת בעקבות צו מצפונו לבין מימון דרכו על ידי המדינה. אין קשר בין השניים; הכרה בערכם של 'דתיים' או 'פרימיטיביים/הזויים/מנותקים', שעורכים טקסים רליגיוזיים כאלה ואחרים, אינה מצדיקה תמיכה בהם.

לפיכך, על המדינה לפרום את הקישורים הפסולים שטוותה בין תורה-צבא-קצבאות. אלו למעשה מניפולציות שליטה וסחיטת כספים בהנהגתה, שהפכו חלקים מהחברה לחלשים ונזקקים, ואחרים לאדונים פריווילגים.

אני מבקשת לחיות בעולם שבו אני משחררת את האחר מהיותו רשת הביטחון שלי, איש אינו חייב לי דבר. רק כך אוכל לחיות בשלום פנימי אמיתי. ומי יודע, כיוון שעדיין לא ניסינו ללכת בתוואי "המסוכן" הזה, ייתכן שדווקא בקצהו יימצא הפתרון לשלום בין רבדי החברה השונים; אולי שם מונח הגילוי הכמוס, שיבנה את סוכת שלומנו.

==

תמרה אבנר היא סופרת ומשוררת, אמא לשלושה, מתגוררת בכרכור. בעלת תואר ראשון ושני במשפטים, שירתה בדרגת סגן-אלוף בפרקליטות הצבאית. לאחרונה ראתה אור אסופת סיפורים קצרים שכתבה, דרוש נס בהוצאת "שתים".