אין לך שקר עז מזה | על סערת הסרטון באולפנת חורב

סערת הסרטון של בנות האולפנא הציתה מחדש את השד העדתי, זיכרון צורב לעשורים הראשונים של הקמת המדינה וב"ה מאז התקדמנו ומארת הגלות הולכת ומגלידה. איני מבקש להיתמם שהחלמנו לגמרי, אך בציבור הדתי התופעה נמצאת בשוליים שהולכים ומצטמצמים ואת ביטוים נמצא אצל קטני מוחין בפרט מהדור הקודם, וגם היכן שהיא קיימת זאת אינה תפארתנו בשונה מסקטורים אחרים, לדאבון הלב.

יחד עם זאת אני נוטה להניח שהסרטון נעשה בתום לב כחלק ממשוגת נעורים לא מוצלחת, כפי שעשוי היה להיות מהכיוון השני, אך לא מעבר. הסרטון אינו ביטוי לקיטוב עדתי וגזענות והרעש סביבו לא יותר מסערה בכוס תה, המקודמת ע"י בעלי אינטרסים מובהקים.

בעקבות מיני הסערה דנן נשמעים קולות, שאינם חדשים, הקוראים לתת ביטוי ומקום מאוזן לתורתם ותרבותם של יוצאי ספרד והמזרח במערכת החינוך ובקרב הציבור הרחב, על פניו דרישה ראויה ומתבקשת, אך אם נשית אוזנינו לבין השורות נבחין במגמה המבקשת להעמיק ולעגן בתוכנו את התפיסה הגלותית של שתי תורות ספרדית ואשכנזית.

הפלגנות לשתי דיסציפלינות הינה המצאה מגמתית של הדור האחרון וד"ל, אין לך שקר עז מזה, וכי משנה תורה לרמב"ם נועד לספרדים בלבד ופירוש רש"י לתלמוד ליוצאי אשכנז? התורה ופרשנותה אחת היא, וערכם של גדולי התורה וחיבוריהם יוגדר ע"פ גדלותם ותוכן דבריהם ולא ע"פ החנייה הגלותית אליה הושלכו.

אין בדברים אלו לטשטש את הלכי החשיבה השונים ואף הקוטביים בתורתם של ראשונים ואחרונים, אך התורה אחת היא. גדולי ישראל מכל החוגים שלמדו פי' אור החיים הק' על התורה עשו זאת לא בגלל מוצאו של המחבר, אלא בגלל ההכרה במעלתו וגדלותו. כמו כן הרב קוק שהציע לרב יוסף משאש לבוא ולשמש כר"מ בישיבת מרכז הרב, לא עשה כן מתוך רצון למזער את ה"שד העדתי", אלא מתוך הכרה בתרומתו התורנית העצומה שהייתה יכולה להיות אילו נענה לבקשתו.

מעין דברים אלו כתב ראש ישיבת מרכז הרב מרן הגר"א שפירא זצ"ל למחבר ספר הלכתי: "חידושי תורה שנדפסו בספר תורני ע"י רב ספרדי אינו מיועד רק לספרדים, אלא גם לאשכנזים, וכן חיד"ת של רב אשכנזי שנדפסו בספר אינו מיועד לאשכנזים בלבד, אלא לכל ישראל, והכל תלוי בערכם התורני בלבד, ולפי הערך הזה ההלכות שבספר מחייבות, והכל תלוי לפי גדלות המחבר בתורה או אם המחבר הוא רבו, ועל כן יטיב לעשות להפסיק לכתוב שיש בעיה הלכתית לספרדים לחוד".         

אין לך סכלות וכפיות טובה לרבש"ע שהוציאנו מהבוץ של הגלות ולאט לאט המארג הישראלי הולך ומחלים לרקמה אורגנית אחת. ככל שהשנים עוברות נישואים בין עדות הופכים לתופעה שגרתית ונפוצה. היתכן שעתה יש מאיתנו שמבקשים לבצר את הגרורות הסרטניות שהיו נחלת הימים הראשונים של שיבתנו לארץ, עת התקבצנו מארבע קצות תבל בליל של תרבות זרות ומטבעה של דינמיקה חברתית נוצרו תתי קבוצות עדתיות שהתגוששו ביניהם?

למרות ההתקדמות, לא צריך להיות אנתרופולוג כדי לזהות עדיין את השוני במאפיינים התרבותיים בין עדות ישראל, ואת ההשלכה על עיצוב אורחות החיים החברתיים והדתיים של כל אחת מן העדות, תוצר של 2000 שנות גלות. ב"ה, זכינו לנס הגדול ביותר אולי מאז יציאת מצרים, ועצמות פזורות מארבע כנפי תבל נקבצו לגוף חי ונושם לכדי מדינה מן המתפתחות בעולם באין ספור תחומים, אך דומה כי מבלי משים אנו משחזרים את מארת הגלות ושבים לדפוסי חשיבה שדבקו בנו שם בהיותנו רחוקים מארצנו, נודדים בין עמים, רדופים ומוכים. אמנם כמעט כל התורה שבעל פה נוצרה בגלות, אכן, אך קיימת אבחנה ברורה בין היצירה התורנית בעלת הסגנונות השונים שכולם מכוונים למקום אחד, לבין התמקדות במעטפת התרבותית שבחלקה הגדול דבקה בנו מסיבות חיצוניות וזמניות.

במקום לנסות ליצור הפיכה תרבותית שמבקשת לעשות שתי תורות ולהרבות חלילה מחלוקות בעם ישראל ולשוב לדפוסי החשיבה הגלותיים, מן הראוי לרתום את אוצרות חכמי המזרח והמערב לתורתם של כלל חכמי ישראל, כדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל כפי שכתב באיגרותיו ובמאמרו הגדול 'לשני בתי ישראל', שעסק בהיבטים השונים של הספרדים והאשכנזים, והטיב לחבר ולזקק את החלקים של עדות ישראל, מתוך הבנה שכולם יחד בונים את נשמת האומה ומקדמים אותה ליותר דבקות בקב"ה וממלא לתיקון עולם אמיתי.

נפטיר את דברינו בחתימת דברי הרב קוק בסוף מאמרו הנ"ל: "כל חלק מחלקי האומה מוכרח הוא לשכלל את כשרונו, ועם זה חובתנו עכשיו גדולה היא יותר מבכל זמן להיות כל אחד משפיע ומושפע מחברו, ואז ישתלמו בנו שני הכשרונות הללו וכל הענפים הרבים והגדולים, שבכל צדדי החיים המעשיים והתרבותיים המסתעפים מהם.. כי יד ה' עשתה זאת לקבץ את אלה שני בתי ישראל, בצורה כל כך נכרת בצביוניהם השונים פה בארץ ישראל, כדי שיהיו מוכנים לפעול זה על זה".