קלמן ליבסקינד כועס על מובילי המחאה נגד הפיכה המשפטית. הוא כועס על נגיד בנק ישראל ועל שאר הכלכלנים המזהירים מפני בריחת חברות ההייטק מישראל, מפני הסכנה של ירידת דירוג האשראי ומכך שזה עלול לפגוע במצב הכלכלי של כולנו.

הוא כועס על אלה שאומרים שצעדי הממשלה מזכירים את הצעדים שנעשו במדינות כמו הונגריה ופולין. הוא כועס כי לאזהרות עצמן יש מחיר. והרי עד עכשיו לא באמת השתנה שום דבר, אז למה צריך להבהיל את כולם, ולמה כל כך הרבה עיתונאים מסכימים ביניהם ומדגישים את גודל הסכנה?!

הכלכלנים מזהירים שהמהפכה המשפטית עתידה לפגוע מאוד בכלכלת המדינה, אבל האזהרה עלולה להגשים את עצמה, להבהיל את ראשי החברות ולהבריח אותם למדינות אחרות, כפי שאנו רואים שכבר קורה. אבל אם הכלכלנים ישבו בשקט ולא יתריעו, הפגיעה תתרחש בכל מקרה, היא רק תידחה בכמה חודשים.

דומה הדבר לטכנאי הרואה רכבת נוסעים עומדת להתרסק. הוא יכול לתת לה להתרסק בעוד כמה דקות, והוא יכול לנסות להתריע ולעצור את הידרדרות הרכבת לתהום, אלא שכפתור ההתראה עלול לזרז את נסיעת הרכבת, והיא עלולה להגיע מהר יותר לתהום.

האם מצופה ממנו לשבת ולא לעשות דבר, ולתת לרכבת ליפול, או שאין ברירה, ועליו לעשות ככל יכולתו כדי לנסות למנוע את ההידרדרות, אפילו שיש בכך מחיר שאם לא יצליח, הוא יגרום להאצת התהליך. התשובה ברורה.

קלמן ליבסקינד, ארכיון (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

אין פלא שכל כך הרבה עיתונאים יוצאים כנגד המהפכה המשפטית. אפילו עמית סגל שכבר שנים דורש שינויים בבית המשפט פרסם ב-15.1.23 מאמר שבו הציע למתן את החקיקה, כי אפילו בעיניו היא מוגזמת ומסוכנת. זה לא שאין פה עיתונות מגוונת, אלא שבמצב שבו הסכנה כה מאיימת וברורה, כמעט כל העיתונאים שאינם קלמן ליבסקינד וגדי טאוב מבינים ומתריעים מפניה, מימין ומשמאל.

לא רק בתקשורת יש כמעט תמימות דעים בין העיתונאים. גם בכלכלה המצב דומה. נתניהו לא מצא כלכלן בכיר אחד שיעמוד לידו במסיבת העיתונאים בה ניסה להרגיע את כולנו ולסתור את מאות הכלכלנים שהזהירו מהשלכותיה של המהפכה המשפטית ומהפגיעה בכיס של כולנו. האם כל הכלכלנים במדינה מוטים פוליטית, או שגם זה פשוט מעיד על כך שכל מי שעיניו בראשו מבין את חומרת הסכנה, בין אם הוא מצביע שמאל ובין אם הוא מצביע ימין.

אני מרגישה כמו בסרט מצויר: הגיבור הולך על הגג וממשיך ללכת באוויר רק שהוא עדיין לא מבחין בכך. כשהוא יביט למטה ויבין שהוא באוויר, יהיה מאוחר מדי והוא יפול. אזרחי ישראל צועדים על הגג ומתקרבים בקצב מהיר לקצה, בקרוב מאוד האדמה הדמוקרטית כבר לא תהיה תחת רגלינו. כשנתעורר בבוקר שאחרי החקיקה המשפטית ונמצא את עצמנו עם ממשלה שיש לה כוח בלתי מוגבל, כלומר במדינה לא דמוקרטית, כבר יהיה מאוחר מדי. הנפילה תהיה בלתי נמנעת.

אי אפשר יהיה להבטיח זכויות אדם כגון: חופש הקניין, חופש העיסוק וחופש הביטוי. כל אלה נפגעו בהונגריה לאחר שאורבן סיים להחליש את בית המשפט שכבר לא יכול היה למנוע ממנו לממש את כל רצונותיו ללא הגבלה. מצבה הכלכלי של הונגריה הידרדר, האינפלציה שם גואה (ולא רק בגלל המלחמה באוקראינה. עובדה שבמדינות אחרות סמוכות לאוקראינה האינפלציה מתונה יותר באופן משמעותי). העיתונות שגם היא הפסיקה להיות חופשית משדרת בהונגריה אך ורק את מה שאורבן רוצה שיאמרו.

אגב, הוא ממשיך להיבחר שוב ושוב לא רק בגלל שהתקשורת בהונגריה מתנהלת כמו ערוץ 14 שלנו ומשפיעה על דעת הקהל השבוי, אלא גם מפני שהוא דאג לשנות את אופן ספירת הקולות לשיטה מחוזית. כך יוצא שאפילו שזכה רק ב45% מקולות המצביעים, הוא שולט בשני שליש מהפרלמנט וממשיך לחוקק חוקים ללא שום הגבלה.

זה, קלמן ליבסקינד, על רגל אחת, הקשר בין המהפכה המשפטית לבין מצב הכלכלה, חופש העיתונות וכו'. זה מה שקורה כשנותנים לממשלה ולראש הממשלה כוח בלתי מוגבל. וזה מה שצפוי לקרות בישראל כשהממשלה תסיים להחליש את כוחו של בית המשפט.

מנחם בגין הבין זאת והתריע: "למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצות שליטים ומסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו, את זאת אפשר להשיג רק בדרך של ’עליונות המשפט‘, לומר, קביעת החירויות האזרחיות כ‘חוק היסוד‘ או ’חוק עליון‘ ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של החוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החרויות האזרחיות.

הפגנה (צילום: גילי יערי, פלאש 90)

זו לא מחאה של השמאל כמו שקלמן ליבסקינד טוען. אין כאן התנגדות לממשלת ימין שנבחרה ברוב דמוקרטי. אילו הממשלה היתה מקדמת מדיניות ימנית: מחזקת התנחלויות, מכשירה מאחזים בלתי חוקיים, מפנה את חאן אל אחמר (כפי שבג"ץ דורש כבר שנים) ומחזקת את המשילות בנגב ובגליל, המחאה לא היתה קמה. היו ודאי שמאלנים שהיו מביעים את מורת רוחם כפי שמותר במדינה דמוקרטית, אבל אני ושכמותי לא היינו יוצאים להפגין.

יש פה סכנה אמיתית להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. נשארו רק כמה חודשים בשעון החול. אסור לבזבז זמן. צריך לצאת לרחובות, להפגין ולהביא איתנו כמה שיותר אנשים. הגשם לא מפחיד אותנו. הדיקטטורה כן.

קלמן, עוד לא מאוחר להודות שטעית ולהצטרף אלינו. אני מביאה מטריה גם בשבילך.

הכותבת היא מנהלת לשעבר של תיכון דמוקרטי, יהודי-פלורליסטי, כיום מלווה מנהלי בתי ספר, מורה למחשבת ישראל ומטפלת ב-Li.c.b.t. בוגרת האולפנא בכפר-פינס ומדרשת לינדנבאום.