מי שמכיר אותי, יודע בדיוק היכן אני עומד בחיים – אני עם המדינה, עם הצבא, אני לוחם ומפקד גאה בסדיר ובמילואים. גם באזרחות אני מקדיש את חיי להעצים את צה"ל, אבל מי שבאמת אוהב את צה"ל, חייב, ממש חייב, למתוח ביקורת כשהיא נדרשת, ולצערי עתה היא נדרשת, ואני כבר לא יכול לשתוק עוד.

צה"ל סותר את עצמו – מצד אחד עולה ממנו דרישה צודקת לשוויון בנטל ולהגברת גיוס חרדים, ומצד שני, שוב ושוב אני עד לכך שהצבא יורה לחייליו הדתיים בגב.

הצוער הדתי הודח מבה"ד 1

המקרה האחרון נוגע לתלמיד שלי בשם עמית. בחור מוכשר, מלח הארץ, בעל לב זהב וחיוך שלא מש מפיו. מסוג האנשים שאוהבים לבכות את מותם ביום הזיכרון הקרב ובא. אבל בחיים עצמם, מסתבר, קצת קשה יותר לקבל יחס ראוי.

עמית יצא לקורס קצינים מטעם היחידה המובחרת שבה הוא משרת. הוא מיועד לאחד התפקידים החשובים ביחידה, ולשם כך היה עליו לעבור דרך בסיס החינוך מחדש הקרוי בה"ד 1. קורס בסיסי, שלושה חודשים, לא אמור להיות סיפור גדול. אבל שבוע לפני סיום הקורס, עמית זומן לשיחת הדחה אצל מפקד בה"ד 1, אל"מ אבי גיל.

בשיחה נאמר לו שהצטברו עליו כמה טענות מצד מפקדיו, טענות שאת רובן ניתן להפריך בקלות, אבל לא על זה הוא מודח, אלא על הקיצוניות הדתית שלו והנוקשות שלו. הואיל ואני מכיר את הבחור מקרוב ולאורך זמן, אני יכול להעיד שעמית רחוק מאוד מכל קיצוניות, בסך הכול בחור דתי שרוצה להיות חייל טוב ולשמור על אורח חייו.

במה התבטאה הקיצוניות שלו?

1. בפלוגה של עמית משרת "יהודי משיחי", כלומר נוצרי. החייל הנוצרי ביקש להעביר לחבריו שיחה על היהודים המשיחיים, כלומר שיחה מיסיונרית. איך שיחה נוצרית בצבא יהודי? שאלה טובה, אבל עמית לא שאל אותה, הוא בסך הכול ביקש להשתחרר, אישית, מהשיחה. מפקדו הישיר כעס עליו, כי הוא לא מספיק סובלני וכו', אך בסוף שיחרר אותו. שיחרר, אך זכר לו את זה.

2. עמית משרת בצוות מגדרי, כלומר הוא מימש את זכותו לשרת בצוות שמורכב כולו מבנים. לכן הופתע כששלחו אותו לאימון בשטח בצוותים לא אורגניים, כך שהוא שובץ בחוליה מעורבת של בנים ובנות, ולא בהרצאה, אלא באימונים מבצעיים בשטח. עמית ביקש שישבצו אותו בחוליה עם בנים, כפי שפקודת השילוב הראוי מחייבת. שוב הוא זכה ל"שיחת מוסר" על כך שהוא כל כך קיצוני ולא סובלני.

הדתיים מסומנים מראש

אני הבן אדם הראשון שמחפש גשר בין דתיים לחילוניים, בכלל, ובוודאי בשירות הצבאי. כך אני מחנך את תלמידיי. תמיד הנחיתי אותם להבליג איפה שניתן, ולסמוך על שיטה מקילה במקרה הצורך לשם שלום בית. אני מאמין בכל לבי שעל כולנו לחפש את המחבר, ולא את המפריד.

אבל שני המקרים שבגללם עמית הודח הם בבחינת קו אדום, אלו לא דברים שדתי אמיתי יכול להתפשר עליהם, והם מצטרפים לשורה ארוכה של מקרים דומים שאני שומע עליהם לאחרונה.

הבה נשים את זה על השולחן: יש דתיים שמוכנים להכפיף את אמונתם בפני המערכת. אלו הדתיים שהמערכת אוהבת ומקדמת.

אבל יש דתיים שרואים את שירותם הצבאי כחלק מאמונתם הדתית, ועל כן גם בעת השירות, הם משתדלים להקפיד על מצוות התורה, אותה תורה שציוותה עליהם להתמסר לשם ההגנה על המדינה. בזמן האחרון הדתיים מן הסוג הזה מסומנים כדתיים בעייתיים, הם אלו שגורמים ל"הדתה" בצה"ל, אותם לא ניתן לכופף, אותם צריך לסמן.

אחרי הדקירה בלב – סכין בגב

בצה"ל יש רבנות צבאית, אחד מתפקידיה הוא מתן גיבוי לחיילים שמבקשים לשמור על אמונתם. אני מבקש להיזהר בלשוני. אני מכיר ומוקיר הרבה אנשים טובים במערכת הרבנות הצבאית, ובהם הרב הצבאי הראשי, הרב רפי פרץ שליט"א.

אבל אני מחויב קודם כל לתלמידיי המשרתים בצה"ל, והם מרגישים שאין להם גיבוי, שגם אם יתלוננו והרבנות תגיש שאילתא לגורם הרלבנטי – הגורם הרלבנטי כבר ימרח ויטייח, ולא ישתנה שום דבר.

הרי אף קצין בכיר לא יאמר בפה מלא שהוא מדיח צוער על רקע אמונתו. הוא כבר ימצא לכך הסבר אחר. זה בדיוק מה שקרה עם עמית. בעקבות פנייה מן הרבנות הצבאית, המקרה שלו הגיע לידי קצין בדרגת אלוף. עמית זומן ללשכת האלוף יחד עם מפקדיו, לשם בירור.

למרות שנאמר לו בפירוש על ידי מפקד בה"ד 1, באופן אישי, שהוא מודח על רקע "קיצוניותו" ו"חוסר סובלנותו", כלומר על רקע אמונתו הדתית, בבירור מול האלוף הוסבר שזה בכלל לא בגלל זה, מה פתאום, "זה בגלל סיבות אחרות לגמרי".

לאחר שהאלוף אישר, כצפוי, את ההדחה, מפקדו של עמית ניגש אליו כדי לומר לו שהקצינים חוזרים לבה"ד 1 ברכבים שלהם, ושהוא צריך לחזור לבה"ד, כדי לאסוף את חפציו, בתחבורה ציבורית. אחרי הדקירה בלב, עוד אחת קטנה בגב… רק למקרה שלא היה ברור מספיק מי החזק ומי נרמס.

גם אם באמת יש למפקדיו טענות אחרות כלפיו, ברגע שבו נאמר לו בפירוש שהוא מודח על רקע ניסיונו לשמור על אמונתו, היה עליהם לחזור בהם מן ההדחה, בגלל המסר שהדחה כזאת מעבירה לשאר החיילים הדתיים.

אדם, בוודאי קצין, בוודאי קצין בבה"ד 1, צריך לקחת אחריות על הדברים שיוצאים מפיו.

חוץ מזה, אם היחידה המובחרת שבה הוא משרת כבר שנתיים שלחה אותו לקורס קצינים ומייעדת אותו לתפקיד כל כך חשוב, קשה לי להאמין שקצין צעיר בבה"ד 1 שמכיר את עמית רק במשך כעשרה שבועות עלה על כשלים אישיותיים אצלו שאינם מוכרים ביחידתו.

משהו רע עובר על צה"ל

השמועה על ההדחה כבר החלה להתפשט, וחניכיי מהמכינה הקדם-צבאית שבה אני מלמד, שמשרתים עכשיו בצה"ל, ממורמרים. כולם יודעים שעמית הוא הראשון מן החבורה שצריך להיות קצין.

אחד מהמוכשרים ביותר התקשר אליי ואמר לי שהוא אמור לצאת לקורס קצינים בשבוע הבא, אבל הוא שוקל שוב את צעדיו, כי הוא יודע שלא יזכה לשום גיבוי. חייל אחר נאלץ לשבת בשיעור "חינוך" תחת הכותרת "ילדי חברון – הסכנה של כולנו".

ולחניך בקורס טיס הוסבר שאמנם זו זכותו לבחור לשרת בפלגה שיש בה רק גברים, אבל "אנחנו לא מסתכלים על זה בעין יפה", וכעבור זמן מה הוא הודח, כמובן בגלל סיבות אחרות לגמרי, אלא מה?

וכך אני נאלץ, שעות בודדות לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל, להציף בכאב את הסוגיה הזאת. משהו רע מאוד עובר היום על צה"ל. אנחנו נלחמים ביחד, אנחנו נקברים ביחד, האם לא ראוי שגם נוכל לחיות יחד?

==

הרב נתנאל אלישיב הוא ר"מ במכינה בעלי. הדברים לא נכתבו על דעתו של הצוער המודח או על דעתה של המכינה שבה הוא מלמד.