שנתיים בלי סבא שלי, הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ
בליל יז' אב לפני שנתיים חיי השתנו. שעות ספורות אחרי שנולד בני בכורי בקומה 9 בבית החולים, איבדתי את סבא שלי, היקר לי מכל, בקומה 8. היום, רחלי פלנט, כתבת סרוגים, על הרב שטיינזלץ שהיה קודם כל, סבא
היי סבוש. זאת אני, ההונגרייה הקטנה שלך.
ברשותך, אני לא מספידה ולא נפרדת. איך אפרד? אתה כאן בעוצמות בלתי נתפסות. בספר שליד המיטה, בסיפורי הזיכרונות שנשלחים אלינו מכל רחבי העולם, בלולב שלמדנו איך לקשור בעצמנו, בסבתא שנשמתה שזורה בשלך, בשחר עדין שמתבונן בי בעיניים תכולות, תמים ונרגש.
אני מתפללת עליו שיפגוש ויאהב את העולם- ולא יתיירא ממנו, כמו שביקשת אז, באותו מכתב שכתבת ערב הניתוח לפני 40 שנה, במילים שאני בטוחה שהיית עומד מאחורי כל אחת מהן גם היום.
כבר חודשים שאני כותבת אותך, אותי איתך. כשאני שוטפת כלים, לפני השינה, נוהגת ומרדימה את שחר עדין הקטן. כותבת ובוכה ונזכרת. חוששת שכשאסיים לכתוב, תצטרך באמת ללכת.
הפרויקט של צמאה מתנגן ברקע, ואתה חסר, ופתאום אתה שם, הפנים שלך ניבטות מהמסך ואתה מדבר, ואני קצת צוחקת וקצת בוכה, כי אני נזכרת בדיבור שלך שהזכיר לי תמיד את דמבלדור, ואיך שהיית נשמע לי כמו מכשף שלוחש מילים שאין להן פירוש.
אני מזמזמת את שאמיל, הניגון שכל כך אהבת ושומעת אותך אומר בסרטון שהחסידות הפכה את היהדות- מלהיות חובה ל"ואלה הם חיינו". ואני קצת צוחקת וקצת בוכה ואומרת לעצמי, הצלחת. אתה בי, אתה עמוק בי.
אני מסתכלת עליך מדבר ומנסה בכוח להיפרד מהתמונה של המפגש האחרון שלנו, בקומה השמינית בשערי צדק, בליל הלידה. אתה מחובר לצינורות, עיניך עצומות. אני נכנסת אליך להצצות חפוזות בין ציר לציר, לא מדמיינת בכלל שאצא מכאן מחר עם ילד, ובלי סבא.
ואני עוצמת עיניים עכשיו ונפרדת לאט מהצינורות, מהנשימות החלשות, מהריח של חומר החיטוי ומהשקט, ומקבלת לאט את הרשות שאתה נותן לי להגיד לך שלום, ולזכור אותך לא כמו בפעם האחרונה הזו אלא כמו שהיית עבורי כל חיי- מבריק ונושך ולוחש כישופים.
שאלו אותך בראיון אחד, מתי תצא לפנסיה? וענית- לא לפני גיל 140, וגם אז לא בטוח. כי יש לך המון להספיק. ואני שמעתי את זה, ונרגעתי.
אתה כאן, אתה לא הולך לשומקום. לא הייתי קטנה כ"כ ועדיין- התייחסתי לאמירה הזו ברצינות גמורה ובתמימות. כהבטחה אפילו. כי נולדתי וגדלתי לעולם שאתה בו- והפכתי למי שאני כשאתה מאחוריי, ואני לא יודעת איך אני כשאתה אינך.
כשהמשפחה ישבה מולי בבוקר יז' אב, שעות ספורות אחרי הלידה- העיניים שלהם נצצו.
ואני- כאובה ומותשת ומאושרת, חייכתי ואמרתי, איזה כיף שאתם ככה מתרגשים. ובעלי אמר – סבא שלך, ואחותי הנהנה, ואני עדיין חייכתי. וברצינות ובתמימות שהובילו אותי כל השנים אמרתי- טוב, הכל בסדר, זה אף פעם לא סופי אצלו. הוא כזה. זה הולך ובא וסבא נשאר. ומיכל אמרה שהפעם כן.
והאור שלי כבה.
סבתא שהכירה אותך טוב מכל אדם הייתה היחידה שהבינה. כשכולנו נאחזנו בעליות חסרות המשמעות כמעט של המדדים במוניטור, היא אחזה בך כפי שאחזה במשך חמישים וחמש שנים לצידך, וסיפרה לך על הציפורים הנהדרות והפירות הצבעוניים שבגן עדן, על ההורים שלה ושלך שמחכים לך שם בחיבוק, והבטיחה שיום אחד גם אתם תפגשו שם.
ובזכות סבתא הבנתי. שלא ויתרת, ולא נכנעת, ולא התעייפת- כי אתה לעולם לא מתעייף, פשוט בחרת. כמו בכל דקה בחייך, בחרת את מותך. בחרת שהחיים שלך יהיו מלאי משמעות, וגילויים וחידוש, כי עולם שאתה לא יוצר בו הוא סתירה של מי שאתה, וסירבת להעביר עוד יום אחד, שבו אתה לא אתה.
ואנחנו משכנו בך בשנים האחרונות וניסינו ודרשנו ודובבנו, ואתה ניסית ודרשת מעצמך ולחשת, ואנחנו המשכנו לא להרפות, לא להשלים, כי כמוך, לא קיבלנו אותך חסר.
כבר ביום ראשון הרופאים הזעיקו את המשפחה ואמרו שהגיע הזמן להיפרד, אבל נתת לנו עוד זמן. אני עברתי את תאריך הלידה המשוער ואתה משכת עוד טיפה, התמהמת. אתה חיכית לשחר והוא החזיק אותך- עד ששניכם נשמתם במקביל והייתם קרובים והייתם שניכם איתנו והעולם היה שלם.
בלוויה שלך לא הייתי. ראיתי אותה בשיחת וידאו, מחזיקה תינוק תמים בן יומו. וכשעלינו לקבר כעבור שבוע, גם כשראיתי את הכיתוב השחור על המצבה הלבנה, עדין אבן ישראל, מילים פשוטות, שקטות, נטולות גינונים ותארי כבוד, חשבתי לעצמי שתכף תשוב.
מגילוי המצבה נסענו לברית, ולא הייתה גאה ושלמה ממני כשנקרא שמו בישראל שחר עדין, הקטן היפה שלא צריך להיכנס לנעליך, אבל נושא את שמך ומחובק על ידך.
כולם סביבי דיברו על גודל האחריות של הרך הקטן שנקרא על שמך ואני חשבתי על גודל ההשגחה והליווי.
חשבתי על הידיעה הברורה והמצוקה שאתה מביט בו, מאמין בו, מלמד אותו ממקומך- על יופי העולם, את שמות כל הפרחים, על האריה שנחשב למלך אבל ישן 22 שעות ביממה, על טיולים במרוקו ויפן, על הקבוצה המסתורית בסין ששומרת כשרות ושבת, ואת ההסבר על כך שמה שמבדיל את האדם מבעלי החיים, הוא היכולת שלנו להבין את הקשר שבין סב לנכדיו.
לימדת אותנו ש95 אחוז ממי שאנחנו, זה גנטיקה.
אני רואה אותנו, אוסף בבושקות- אמא קיבלה ממך את הבהירות שמאפשרת להגיד דברים מורכבים במילים פשוטות, את ההבנה השקופה של האנשים שרואה מבעד לכל הקליפות (היא רק מקלפת אותן קצת יותר בעדינות ממך), ואת האיסוף והגילוי של כל היופי והטוב שבדרך.
אני קיבלתי את האהבה לאסתטיקה, את הציניות, את ההערצה למילה הכתובה והרצון לחלום ולגמוע ולהספיק הכל. ושחר עדין הקטן שלנו, קיבל ממך את העיניים הכחולות והיפות, את הסקרנות, ואת היכולת להיות כל כולו בכאן ועכשיו.
חוץ מהגנטיקה, גם לימדת שחמשת האחוזים הנותרים הם החשובים ביותר והם אלה שמשקפים את מי שבחרנו להיות. המחשבה הזו תמיד הייתה מעודדת אותי וגם מדאיגה.
באחת מהתקופות המתוסכלות שלי, שהרגשתי שאין לי מקום ואני מפספסת והולכת לאיבוד, אמרתי לך "ואתה בגילי כבר היית מנהל בית ספר!" ואתה אמרת, נו טוב, את יודעת, להיות ראש ממשלה לוקח קצת יותר זמן… ידעת איך לתת לי שקט, ובאותה נשימה להדליק בי אש.
שאלו אותך פעם בראיון- איך היית רוצה שייזכרו אותך, מה היית רוצה שייכתבו על המצבה שלך? ואתה כבדרכך, ענית בסיפור.
סיפרת על שני הברושים שגדלו בגינה שלכם, אחד צמח לגובה והשני נקטם. ריחמת עליו, אז חיברת את העץ השבור לעץ החזק והחי. נתת לו לצמוח, והברוש גדל וגדל.
בראיון ההוא, לא ציינת שאת החיבור של הגדם, עשית עם מסטיק. אבל זו הייתה הנקודה. הברוש קיבל חיים בזכות האופן בו נהגת תמיד- מתוך רצון לתקן, ובקצת שובבות.
לא התכוונת שתרצה להשאיר אחריך ברוש אדיר. רצית להשאיר את האמונה בדברים שדורשים תיקון, את היכולת לקחת משהו שבור ובקריצה, בחיוך, בשובבות של ילדים להשתמש בדבר פשוט ומדבק ולתת בו חיים.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו