אני באה ממשפחה של אנשי הוראה.
סבתי היא כמעט היחידה שלא עובדת (כן היא עדיין עובדת במרץ) במקצועות ההוראה והטיפול. הדודים משני הצדדים כולם מורים בהווה ובעבר, אחים שלי, בני דודים וגיסות. עם כל נכד נוסף שהלך ללמוד הוראה סבתא שלי הייתה נאנחת, הנה עוד אחד נפל.

אני באה ממשפחה של אנשי הוראה מאוכזבים.
הרבה מאלו שברשימה לעיל, היו מורים מדהימים, עשרות שנות ותק ודורות של תלמידים, ואחד אחרי השני, הם עזבו את המערכת. זה כבר הפך לקלישאה משפחתית, אינספור שיחות סלון בהן מתמרמרים על התנאים, המערכת המאובנת, השכר וחוסר התגמול.

מחאת המורים (צילום: תומר ניוברג/פלאש 90)

אני מעריצה אותם. את דוד שלי, הכריזמטי, עם צחוק מתגלגל ואנרגיות של נער, שכשהלכתי במסדרונות בית הספר היסודי בו לימד, התגאיתי להיות האחיינית של המחנך האגדי.
מעריצה את דודה שלי,  שסיפרה על תלמידים שהתקשו ללמוד והיא ידעה בדיוק בדיוק את הדרך הנכונה להגיע אליהם וללמד אותם היסטוריה. ואת ההומור והציניות שלה שגרמו לי כמתבגרת להרגיש שהיא מבינה את השפה שלי ושל בני גילי. את דודתי שיודעת הכל, שמלמדת בתשוקה שלא נגמרת ושצחקה עם התלמידות על כל נושא, והייתה חברה קרובה שלהן. ואת אימי, שתלמידות אינספור שלה פגשתי, עם החיוך הקבוע שעלה להן כשנזכרו ב"ביצלה'" הביצה המפורסמת, אותה החליקה לתוך בקבוק כדי להדגים את שינויי המבנה החלקיקי בחום.
הרבה הומור, הרבה אנרגיות, וצחוק. כולם פרשו מעולם ההוראה. מדגם איכותי של אנשי הוראה משכמם ומעלה, שהחזיקו כיתות בלי בעיה ולימדו מתוך תשוקה ואהבה למקצוע, אבל עזבו את המערכת.

אין בנו אמון

שביתת המורים (יותר מדויק לומר, השביתה של יפה בן דוד) ששוקעת לה בימים אלו גרמה לי לחשוב הרבה על מעמד המורה, על הסיבה לכך שאין מספיק אנשי הוראה איכותיים. על כך שכמו הדודים שלי, רבים וטובים לא שורדים במערכת הזו. כמורה כבר כמה שנים טובות וכאשת חינוך, אני לא מצליחה להזדהות עם המחאה הזו.

לא מרגישה שיפה בן דוד מייצגת את המוני אנשי ההוראה בשטח שמשוועים לא רק למשכורת נורמלית אלא לגיבוי מערכתי ראוי, לתמיכה וגב מול ההורים והתלמידים, למעמד מקצועי מכובד ומוערך ולאפשרות להשתכר באופן שיאפשר להתנהל בכבוד, שלא לומר לסגור את החודש.

יפה בן דוד (צילום: תומר נויברג/פלאש 90)

חייב להיות שינוי, כבר אתמול, אבל אין מי שמוביל אותו. בשביתה שהובילה יפה בן דוד לא היה דבר שמייצג את הצורך שלי כמורה ולמורים רבים וצעירים כמוני.
שוב דובר על תוספת במשכורת על פי וותק ולא איכות עבודה, שוב המורים הצעירים לא יקבלו שכר הראוי למשרה, (לא מעטות המורות שאני מכירה שעובדות בכמה משרות מלבד ההוראה כדי לסגור את החודש), רפורמות הוראה ימשיכו ליפול עלינו כל שנתיים והמנהלים ימשיכו לכבות שריפות בחיפוש אחרי מורים למערכת.

לא יעזור להעלות את שכר המורים. איך אמרה לי אחותי שגם היא מתעדת לעזוב את תחום ההוראה (אחרי עשור!) "זה לא הכסף! זו המציאות בה אני כגננת לא יכולה לפעול מול ההורים, ולעשות את העבודה שלי כמו שצריך בגלל התערבות של הפיקוח, וגורמים מנהלים מנותקים". אין אמון במורים.

יפה בן דוד מנהלת מאבק שמנותק מהשטח, על גבם של הורים לילדים שחוו שנתיים של קורונה ועל גבם של תלמידים שגם כך לא חוו שגרת למידה כמעט בשנים האחרונות, ומתייחסים אליהם רק כבייביסיטר.
אין אמון במורים כאנשי השכלה ודעת, מתייחסים אליהם כבייביסיטר, ובמקרה הטוב כמשפרי סיכוי לתעודת בגרות טובה.
למי אכפת מתחומי הדעת? בעידן בו מבטלים את מקצועות הרוח ומצמצמים אותם לכתיבת עבודות, בתקופה בה מספיק דופק ותעודת זהות כדי להתקבל למכללות ההכשרה למורים, ובזמן בו אין למורה כלים להתמודד מול אירועי משמעת בכיתות צפופות ואפס גיבוי מערכתי, מה יעזור להוסיף במשכורת למורים הוותיקים?!

זה לא הכסף

זה לא הכסף, זה המעמד המקצועי של מקצוע ההוראה. יפה בן דוד מנהלת מאבק כוחני ואלים, וכמורה, אני לא מוכנה לקחת חלק במאבק הזה. יש דרך לבקש את שמגיע לנו כמורים, זה מתחיל בתנאי הקבלה למקצוע וממשיך דרך תנאי פתיחה טובים למורים מתחילים. אבל בעיקר בעיקר- בתחושה שיש לנו גב, שמעריכים אותנו ושלמורה יש את החירות לפעול וללמד עם משאבים ראויים שמוקצים לו.

מה צריך? לא להוסיף סכומים רנדומליים למורים ששנים כבר במערכת, אלא לתת שכר למורה על פי הכישורים שלו, לעודד מצויינות במערכת הכל כך בינונית הזו, לייצר הישגיות אמיתית עם משאבים מתאימים.


צריך להעלות את תנאי הסף, להעלות את המשכורת של מורה מתחיל גם אם זה יהיה במחיר צמצום החופשים (כן, אני מורה ואני מסכימה עם העובדה שכמות החופשים הזו לא הגיונית וגם לא שווה את השכר הנמוך).
צריך לאפשר למנהלים לנהל, לתת להם תקציבים לפיתוח יוזמות לימודיות במקום להנחית עליהם רפורמות הזויות ומינימום שעות להתנהל איתם.
צריך לקרב בין הדרג הפועל בשטח, לדרג המנהל, לקצץ משרות פיקוח ופיתוח מיותרים ולתת לאנשי ההוראה לפתח בעצמם. צריך להאמין באנשי ההוראה שהם יודעים מה נכון, הרי לשם כך הוכשרנו, לא?

כל עוד לא יתנו אמון במורים וימשיכו לנהל מאבקים על גבם הדומם של אנשי ההוראה, כל עוד יגדילו את המשרות של המורים הוותיקים ולא ישקיעו במורים המתחילים ובהכשרת המורים, כל עוד הפיקוח יהיה מנותק מהשטח, ימשיכו מורים איכותיים לעזוב.תנו למורים ולמנהלים את האפשרות ליצור, לפתח והכי חשוב- ללמד. הנעשה בינתיים- משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה.

במשפחה שלי מצאו את הדרך לעשות את זה, אבל מחוץ למערכת. דוד שלי מלמד תנ"ך קהלים שונים בארץ ובעולם, דודה שלי הקימה מרכז פרטי ללקויות למידה שמתמחה בסיוע לתלמידים שבתי הספר לא מצליחים להתמודד איתם, אמא שלי הקימה מרכז של הרצאות ופעילויות לגיל השלישי ודודה אחרת שלי מרצה את ידיעותיה הנרחבות באקדמיה.
כולם עדיין מלמדים, הם פשוט מצאו מקום שמאפשר להם לעשות את זה בהנאה ובכבוד.

מוריה קווס היא מורה להיסטוריה ומחנכת כיתה יב' בתיכון בתל אביב