חבר הכנסת משה גפני הטיח את האמת היהודית שלולא התורה אין לנו מה לעשות כאן בארץ. גפני שרטט את הקו החדש המבדיל בין כוחות ההנעה העמוקים של העם הזה בארץ הזו – השאיפה לחיי ממלכה יהודיים או הרצון במדינה חומרנית; "מדינת רב לאומית".

הפתיע מאוד ח"כ צבי האוזר שהגיב באופן קשה, לדבריו הנלהבים של ינון מגל בזכותו של גפני: "ינון מגל הוא ממבשרי ׳המחנה האמוני׳… הוא מסיר לאט לאט את הכנף הציונית של המטוס הישראלי. אין יותר אצל מגל – הרצל. אין ציונות, אין ׳זכות טבעית והיסטורית׳ של עם שמחדש ריבונותו בחבל ארץ. נשאר בדיוק כמו גפני – רק תורה ואמונה. עצוב…".

העצב של האוזר קטן בהרבה מן העצב של אלו הקוראים את מילותיו ולא מאמינים. אתה בא אלינו בטענת הרצל וזכות טבעית והסטורית? זהו? זה הכי טוב שאתה יודע לייצר? הרצל פעל בחלל ריק? לקח יהודים מנוכרים לזהותם היהודית והפך אותם לעם? כך סתם כבמטה קסם?

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הנאום של גפני שיצר פולמוס (מתוך: ערוץ כנסת)

אין כאן עם שדאג לשמור בקפדנות ובמסירות נפש עילאית על ערכיו ועל תורתו? ובכלל – מה זו 'זכות טבעית והיסטורית'? האם אחרי 2000 שנה שנותקת מן הנדל"ן הזה, מוסרי לתבוע אותו שוב? למה בעצם? במה אתה שונה מעמים אחרים שגלו מארצם?

האם תתמוך באינדיאנים שיופיעו בעוד 1500 שנה וידרשו מקום בנחלת אבותיהם? אחת הזכויות של הממשלה הזו היא בשאלות היסוד שמתעוררות בזכותה: בעצם 'מי אנחנו'? האם יש כאן סיפור עמוק ורחב דיו כדי להוביל את העם הזה למקום טוב? יש ערך לקרבנות שלו, או שאנחנו משלמים במס של מילים יפות, על אלו ש"במותם צוו לנו את החיים", כשבסתר לבנו אנחנו שואלים – אילו חיים בדיוק הם צוו לנו?

הסיפור על יואב גלנט

מני אסייג פרסם בהתרגשות את מה שאמר האלוף במיל. יואב גלנט בכנס השדולה לזהות יהודית בכנסת: ״כמפקד חילוני ידעתי שאני נלחם למען הדורות הבאים בשם ה׳ צבאות!״. משפט מדהים, שניתן היה לחשוד שנאמר לטובת פוליטיקה מפלגתית אבל שאלתי את חברי אל"מ (מיל.) אורי הורביץ, שהיה פקודו בפיקוד דרום, האם זה נראה לו אמין?

והוא ענה לי בסיפור מרגש שחשוב שיעמוד לנגד עינינו. שנכיר שיש בתוכנו כוחות הנעה עמוקים, גם כשלרוב הם סמויים מן העין.

"בשבת חנוכה 27.12.2008 למינינם בשעת בוקר מוקדמת הגעתי לפיקוד הדרום" מספר הורביץ, "לאחר גל התקיפות הראשון והשני ולאחר הערכת מצב עלה יואב לחדרו ואני אחריו. הוצאתי תנ״ך מהודר מהספריה, פתחתי ביהושע א' ושאלתי את האלוף: "יהושע עבד משה – גיבור ישראל ממלחמת עמלק, תלמיד חכם ומנהיג ישראל. לדעתך – כמה פעמים נוספות הוא זקוק שוב לחיזוק מהקב"ה לקראת הכניסה לארץ ישראל?

גלנט כמפקד פיקוד דרום (צילום: יוסי זמיר/ פלאש 90)

ונזכור שהוא כבר קיבל חיזוק בעת מינויו ולאחר מכן ממשה שקרא לו "חזק ואמץ"? יואב חשב רגע וענה לי: "פעם אחת נראה לי ראוי!" קראנו יחד את הפרק וספרנו: 3 פעמים "חזק ואמץ" מהקב"ה ופעם אחת מישראל.

אמרתי ליואב: "אתה יזמת ותכננת את המבצע, אימנת את הכוחות, אספת מודיעין, הגדרת שלבים ויעדים ללחימה. ובכל זאת אתה זקוק לברכת ד' – "חזק ואמץ"; ולא פעם אחת אלא 3 פעמים כי יהיו קשיים וסיבוכים".

האלוף התרגש מאוד. סגרתי את התנ"ך כדי להחזירו לספריה, אבל יואב עצר אותי –"תפתח בבקשה שוב היכן שקראנו ותשאיר בבקשה פתוח על השולחן" הוא בירך אותי בשבת שלום ונפרדנו.

הלחימה המשיכה ובאחד מימי השבוע התקשרה אלי אבישג המזכירה. "אורי שלום איפה אתה?" הייתי בפיקוד דרום ועמוס מאוד בעבודה, אבל היא התעקשה שהאלוף רוצה אותי בלשכתו בת"א. פקודה זו פקודה ופגשתי אותו בדיוק ביציאה מדיון אצל הרמטכ"ל. גלנט ירה בקצרה: "שלום אורי, תוכל להשיג תנ"ך?"

מעט תמה, קפצתי ללשכת הרבצ"ר וחזרתי עם תנ"ך. גלנט ביקש לפתוח בפרק שקראנו יחד בשבת –יהושע פרק א'. "יופי. תודה ותשאיר פתוח על השולחן".

22 ימי לחימה של יואב גלנט עברו כששני ספרי התנ"ך נותרים פתוחים על שולחנו – האחד בלשכה בבאר שבע והשני בלשכה בת"א".

יואב גלנט כשר הבינוי והשיכון בכותל המערבי (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

עד כאן התיאור המרגש שכדאי לגזור ולשמור. אל מול המבולבלים בזהותם צריכים להעמיד את המודל היהודי לציונות היום – המלחמה שלנו אינה רק חומרית.

החומר הוא כיסוי חשוב למשהו עמוק מאוד – למה שישראל באים לחדש לעולם. "עם כלביא יקום", ששם על סדר היום העולמי את המוסר, הצדק ומעל הכל – האמת האלוקית, זו שלא זזה כמלוא נימה מול שום רוח סערה או תרבות חולפת.

 

הרב אהרון אגל-טל הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית