בשנת 2007, כשהייתי בת 11, ילדה נאיבית ומפוחדת, אני ומשפחתי עשינו עליה לישראל מגונדר שבאתיופיה. בשביל אמא היתה זאת התגשמות חלום של למעלה מ-10 שנים, חלום לציון, חלום לראות מקרוב את ארץ החלב והדבש.

ברגע שנחתנו בנתב"ג לקחו אותנו לצפת, נסיעה שלא אשכח לעולם. הנסיעה אל העיר הקדושה בצפון ישראל לא דמתה לשום דבר שראיתי מעולם. גבעות תלולות, נסיעה מהירה מדיי דרך מהמורות, גרמו לי לאחוז חזק בידה של אמי ולשאול את עצמי, "מה עשינו?"

כמו רוב העולים האתיופים, הוכנסנו למרכז קליטה. המרכז קליטה בצפת היה המקום הכי שונה שאפשר מהבית הקודם שלי באתיופיה. ובכל זאת, לאט אבל בטוח, מצאתי דרכים להתאקלם. הייתי חוקרת את העיר עם חברים. בכל שבת הייתי הולכת לבית הכנסת. ניצלתי את ההזדמנות לקלוט כל היבט של עיר הקודש הזו.

אבל מה שהכי עזר לי להתאקלם היו נערות צעירות במדי צה"ל שלימדו אותי עברית. הן ישבו איתי בסבלנות בעודי נאבקת ללמוד לקרוא ולכתוב, והיו מסורות לוודא שעד שאעזוב את המרכז, אוכל לדבר כמו ישראלית.

שבע שנים מאוחר יותר ידעתי שאני רוצה ללבוש את המדים האלה ולהשיב תגמול על מתנת החינוך הנדיבה שהעניקו לי אותן חיילות. בזמן שירותי בצה"ל, זה בדיוק מה שעשיתי. הלכתי למרכזי קליטה שבהם ראיתי ילדים שהיו בדיוק כמוני – פוחדים, חסרי ביטחון, מלאים בגעגועים הביתה ובעיקר שרצו נואשות לא להרגיש עוד כמו זרים בארץ זרה.

לא קל להיות עולה חדש בישראל. זה נכון במיוחד לגבי העולים האתיופיים, שהיו זרים גם בבית, באתיופיה, בגלל יהדותם, ופעם נוספת בישראל, בשל צבע עורם, תרבות שונה בתכלית ושפה שונה בתכלית. תחושת הזרות לא פוסקת רק בגלל שהגענו אל ארץ הקודש.

אז כשפגשתי ילד, עולה צעיר, והוא אמר לי, "אני רוצה לחזור לאתיופיה", הבנתי. הבנתי איך זה להרגיש כאילו יש לך רגל אחת נטועה בחוזקה בין לא רק שתי תרבויות, אלא בין שני יקומים. אז עניתי לו, שלמרות הכל, אני יודעת גם את ההרגשה כשהשינוי האיטי מגיע ואיתו התחושה שאני צברית, ילידת ישראל: ללמוד לדבר את השפה בחופשיות ובפתיחות, ללבוש את מדי צה"ל ולהגיד בגאווה "אני חלק מעם ישראל". לחגוג את החגים שלנו כמו פסח וראש השנה ולהתגאות על כך בשאר חלקי הארץ חוגגים איתנו את האירועים המשמחים האלה.

היום אני לומדת ביו אינפורמטיקה במרכז האקדמי לב בירושלים. כשהייתי ילדה באתיופיה, השכן שלנו, איש מקסים וטוב לב, נדבק בוירוס ה-HIV ונפטר תוך זמן קצר. כאב לי עליו מאוד אבל המקרה שלו היה בשבילי השראה ואני מצפה לקריירה בתחום הפיתוח תרופות כשהחלום שלי הוא לפתח תקופה לוירוס HIV. מלבד הלימודים אני פעילה בתכנית ייעודית לשילוב אתיופים, שעוזרת להעניק לתלמידים יוצאי אתיופיה דריסת רגל כדי שגם אנחנו נוכל ליהנות מהניידות החברתית והפיננסית שמתלווה למגזר ההיי-טק בישראל. אני גאה להיות חלק מיוזמה שמעצימה אותנו ופותחת בפנינו את הדלת אל תעשיות רווחיות ודינמיות בעסקים, בטכנולוגיה ובצבא. הנתונים מלמדים ששילוב האתיופים באקדמיה זהו המפתח לשילוב האתיופים בחברה.

בינתיים, אני מתגוררת בירושלים – עיר שאבות אבותיי חשבו שהיא כל כך קדושה שהיא עשויה ממש מזהב – היא התגלמות החלום הציוני שהתגשם. לא במקרה הוריי קראו לי "אירוס" – נלקח מהמילה ירושלים.

ולכבוד חג הסיגד אני רוצה להודות. לכל העולים שבאו לפניי אני מודה לכם על סלילת השביל. לכל העולים שבאו אחרי – במיוחד אלה שהגיעו לאחרונה בטיסות צור ישראל – אני אומרת: ברוכים הבאים הביתה. המסע קשה, כן, אבל זה שווה את זה.

הכותבת היא סטודנטית בקמפוס טל במרכז האקדמי לב