בשנה הקודמת, ציינה תנועת הנוער בני עקיבא את הנובי גוד בפעם הראשונה מאז היווסדה. כדבריו של יונתן דובוב: "20 שנה הייתי צריך לבחור בין להיות דתי לבין להיות רוסי. הדור הנוכחי כבר לא יהיה נתון בדילמה הזו – אפשר גם וגם, מבלי לוותר על שום חלק בזהות וליהנות מכל העולמות". אלא שיש פה בעיה קשה: המחשבה שאין כאן ויתור על שום חלק מהזהות היהודית, היא טעות חמורה.

ולנטיינז, האלווין, כריסמס וסילבסטר כבר נכנסו לז'רגון הישראלי. באופן לא מפתיע, דווקא בחברה שמנותקת מכל תרבות יהודית. אני יודע שנובי גוד אצל יהודים שמוצאם מרוסיה הוא חג משפחתי נטול כל סממנים דתיים, והוא החג היחיד שהותר לחגוג ברוסיה הקומוניסטית. ואני לא חושב שכל מי שמציין את הימים האלה הוא עובד עבודה זרה בהכרח.

אבל מעבר להנצחת קיומו של האפיפיור סילבסטר שסייע בניצור האימפריה הרומית, מעבר להנצחת קיומו של הקומוניזם בשעה שהוא חדל מלהתקיים, יש לדעת שחז"ל מציינים ימים אלו (גם אם בפער של מספר ימים קטן), כימים שמאז ומעולם היו חגים אליליים, כפי שנאמר בתלמוד: "תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודה זרה".

להגיד שלנובי גוד אין קשר לחג הנוצרי, זו לא רק היתממות – שהרי הסיבה שהותר לחגוג אותו, היא מפני שהעם הרוסי לא היה מסוגל להתנתק מהמסורת הזו – אלא גם טעות חמורה מבחינה הלכתית. דברים רבים אסורים בהלכות מפאת היותם 'דרכי האמורי' או 'חוקות הגויים' על אף שהם במבט שטחי שייכים לעבר.

מקורם האלילי של הכריסמס, הסילבסטר או הנובי גוד לא נעלם. הוא משפיע על התרבות ועל הנפש. גם בשושן הבירה הרבה יהודים השתתפו במשתה אחשוורוש כי "יש סיבה למסיבה" ו"אין פה שום דבר בעל משמעות אלילית" בלי לדעת שעצם הישיבה המשותפת במשתה היא תוצאה של השתקעות תרבותית ודתית בין העמים, וגם סיבה אליה.

הגיע הזמן להשאיר את הגלות, ואת כל התוצרים שלה בגלות. אם התרגלנו להדליק נר חנוכה בגלות בתוך הבית מפני הסכנה, אין שום סיבה להמשיך בזה פה בארץ. אם במהלך הגלות, היינו חייבים להביע את הערכתנו למלכי מרוקו או לאפיפיורים הנפלאים, בארץ אנחנו יכולים להגיד את האמת. אם התרגלנו להנמיך את הראש בגלות, כל זמן שישנו גוי שעובר, הגיע הזמן שלפחות בארץ נפסיק עם זה.

אם יש יהודים שהתרגלו לעבוד את אפיס במצרים, אין סיבה להמשיך לעבוד את העגל בצאתנו ממצרים, כי יש לנו מרכיב מצרי בתרבות. אדרבה ואדרבה: לפי מה שאמרו רבותינו עם ישראל נגאל ממצרים, רק בזכות שלא שינו את שמם לשונם ולבושם, כלומר הם שמרו על מאפייני זהות ותרבות שונים. אלו שהחליטו להיטמע בתרבות המצרית נשארו שם. גם היום יש אנשים שרלוונטי לגביהם מה שאנו אומרים כל שנה בהגדה של פסח: "ואלו היה שם לא היה נגאל".

מקום המפלט של המשפחתיות ליהודים שגדלו ברוסיה הקומוניסטית (שהתפרקה לפני 30 שנה, למי שלא זוכר), יכול למצוא מקום בראש השנה, בסוכות, בשמחת תורה, בחנוכה, בפורים, בפסח ובשבועות. אפילו בכל שבת רגילה, במקומות שהתרבות המערבית שנכנסה לפה לא הרסה גם את אותה. אולי אפילו יש לקיים יום חג על התפרקותה הסופית של ברית המועצות (בי"ח בטבת), כפי שעשו חכמי ישראל בימי בית שני, במגילת תענית. לא חייבים לאמץ חג רוסי, כולל ה"תרבות" הרוסית של שתייה עד כדי שחמת הכבד.

לא נכון לשמר את התרבות של יהודי רוסיה מהתקופה בה הדת (ובמיוחד זו היהודית) הוגדרה כאופיום להמונים – מה שהוביל מאוחר יותר לכך שהאופיום הפך לדת להמונים. צריך וראוי לשמר ולהרים על נס את התרבות של יהודי רוסיה בזמן שזו הייתה תרבות יהודית – תרבות שהצמיחה גדולי תורה ובוני הארץ.

השלטון הקומוניסטי ורדיפת היהדות באלימות נוראה, יצרו וואקום המחייב את היהודים שמוצאם מרוסיה להתמלא בתרבות יהודית רוסית מקורית. לא בתרבות גויית בה מנציחים דווקא את אויביהן של התורה והיהדות.

=======

הרב חננאל זייני הוא ראש בית המדרש בישיבת ההסדר 'אור וישועה' בחיפה