הסופרת הדסה בן ארי שיתפה היום (ב') פוסט מרגש המלווה בתמונה משפחתית ישנה מימי מלחמת המפרץ, שמעורר מחשבות על דורות של ילדים הגדלים בצל המלחמות בישראל. "בחנו את עצמכם: מה הדבר הבולט ביותר בתמונה הזאת?" פתחה בן ארי, "אני רואה עיניים. והסיפור שהן מספרות".
בן ארי חזרה לזיכרונותיה כילדה בת שנתיים וחצי ב-1991: "זוכרת את עצמי עוברת בין החדרים, מסתכלת על אח שלי מכסה את החלונות עם מסקינג טייפ. הריח. לא ריח של מלחמה, סתם ריח מסריח של פלסטיק. אמא מחזיקה ביד טרנזיסטור. העיניים שלה אומרות הכל – היא פצוצה. שזה חיה וגמורה אבל לא פצועה. אני מסתכלת על העיניים שלי, של אחותי. נראה לי שנמאס לנו. כמה זמן היינו עם מסכות האב"כ המסריחות האלה? כמה שעות היו לי בתוך הברדס?".
הקשר המכאיב להווה הופך מוחשי כשהיא מתארת את השגרה הנוכחית שלה עם בתה הקטנה. "היום כשאני מסדרת את הממ"ד, אני מכניסה את הכרית של אורי שושנה, התינוקת שלי שנולדה ממש לפני ה-7.10, לציפית הסגולה-ורודה הזאת שרואים בתמונה. עברו 35 שנה וילדים עדיין לא יכולים לישון בשקט במדינה הזאת. עברו 35 שנה ולאימהות ולאבות עדיין יש עיניים טרוטות".
לצד הכאב, בן ארי מבקשת להזכיר נתון שלדבריה נותן לה כוח מול חוסר הוודאות. "אני לא רוצה לשאת עיניים לשוויץ ולכל המדינות שלא קורה בהן שום דבר אבל אובדנות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה אצלן", היא כותבת. "אני רוצה להזכיר שעם כל המלחמות והפוסט טראומה שלנו, ישראל עדיין נמצאת בין המדינות בעלות שיעור ההתאבדויות הנמוך בעולם. אני מזכירה לעצמי את הנתון הזה כשאני שואלת מה יהיה עם הילדים... קורונה 7.10 איראן מלחמות האריה הרובץ השואג הטורף תות".
את דבריה היא מסכמת בתהייה שנוגעת לכל הורה בישראל של 2024: "זה מוגזם להגיד שאם אנחנו יצאנו סבבה גם הם יצאו סבבה?".
תגובות