בעוד מדינה שלמה נמצאת תחת מתקפה, הסופרת הדסה בן ארי מנסה לנווט בין השגרה המשוגעת בפרדס חנה לבין הלב שיוצא אל החברות שבקו האש. בפוסט שפרסמה ברשתות החברתיות, היא מתארת בכנות האופיינית לה את תחושת ה"אשמה" של מי שנמצאת באזור בטוח יחסית, לצד הרצון הבוער לקחת חלק במאמץ הלאומי.
"מי מרגיש על סף שיגעון שיגיד אני", פתחה בן ארי את דבריה. "עד כמה אני על סף שיגעון? לקחתי היום את הילדים לסדנת שפנים בתוך קליפות אגוזי מלך. אין לי שום רשות להשתגע. אני גרה בפרדס חנה. זה גם הובן מהשורה הקודמת כי אף אחד בעולם לא הולך לסדנת קליפות אגוזי מלך".
"לא נעים לי שאני גרה בפרדס חנה"
בן ארי מתארת את הקושי הנפשי המלווה רבים מתושבי המרכז והשרון בימים אלו – חוסר הנעימות מול אלו שנמצאים תחת אש. "אני כל היום שואלת חברות מופגזות מרחבי הארץ מה הולך, מה קורה, איך אתן. ולא נעים לי. שאני גרה בפרדס חנה. ואפילו יש לי ממ״ד".
למרות השקט היחסי בגזרתה, הבית של בן ארי רחוק מלהיות שליו. עם שבעה ילדים בבית, חברים שמגיעים ל"פנסיון מלא" ואינסוף "זומים חסרי תועלת", היא מנסה לשמור על הראש מעל המים: "אני סובלת רק מחמישה שישה ילדים שנכנסים לזומים חסרי תועלת, בו זמנית. לעצמי אני לא מצליחה לעזור בתוך כל הבלגן שיש בבית עם שבעה ילדים".
הקריאה לעזרה: "מחפשת דרך להיות עבור אחרים"
מעבר לאתגרי היום-יום, הנקודה הכואבת ביותר עבורה היא תחושת חוסר האונים מול המצב. "הדבר שהכי מטריף אותי הוא שאני לא יודעת איך אני יכולה לעזור", היא כותבת. "אם רק הייתי יודעת על יוזמות, עמותות, כל דרך שבה אני אוכל לתמוך באחרים - אני בטוחה שהייתי מוצאת כוחות לצאת מעצמי".
בן ארי מסכמת בתחושה שהיא כנראה לא לבד בחיפוש הזה אחר משמעות ועשייה בתוך המלחמה: "אני חושבת שיש גם עוד כמוני, שרק מחפשים דרך להיות עבור אחרים. מעבר למחשבות ולתפילות ולמעשים טובים".
תגובות