אלימות וגזענות נגד בני מנשה בשל הקורונה

עם-שלם. זהו שמו של העולה הצעיר מהודו שהוכה שבוע שעבר על ידי אלמונים בטבריה בטענה שהוא מפיץ את נגיף הקורונה בארץ, וכל זאת רק בגלל מראהו האסייתי המזכיר את אנשי סין.

עם-שלם, שבעקבות התקיפה הגזענית האלימה נזקק לטיפול רפואי ואשפוז ממושך, התייתם מאביו בילדותו ועלה לפני שנתיים יחד עם אימו, אחותו ובני קהילתו – בני מנשה, מהודו הרחוקה היישר לטבריה כדי להגשים את החזון הציוני, וכל זאת תוך התמודדות והתגברות על קשיים ומכשולים רבים.

לאחר פרסום האירוע המזעזע, קהילת בני מנשה מנוף הגליל ואנו חברי הגרעין התורני-ציוני בעיר לא יכולנו לעמוד מנגד. הרגשנו שאכן עם שלם חטף מכות יחד עם עם-שלם הצעיר והחלטנו לפעול יחד בעניין כדי לגלות את הערבות ההדדית והסולידריות שיש בעם ישראל.

הקהילות שלנו, שעומדות בקשרי ידידות לאורך השנה, יזמו במשותף מחווה מרגשת כאשר ילדים ומשפחות רבות מהקהילות כתבו מכתבים וציירו ציורים המאחלים רפואה שלמה לבחור שנפגע עם דברי חיזוק ועידוד לו ולמשפחתו.

משלחת משותפת נסעה לבית החולים 'פוריה' ופגשה אותו במחלקה הכירוגית בדיוק בחזרתו לחדרו מטיפול פזיותרפי. המפגש היה מרגש לכל המשתתפים. השירים וניגוני הגיטרה של האורחים גברו על פערי השפות והמנטליות השונה וחידדו את האמת הפשוטה שבסופו של דבר לא משנה מאיזה מוצא אתה ומאיזה ארץ הגעת, בסופו של דבר כולנו שבט אחים ואחיות שחזרו לארצם כדי לחיות שוב יחד אחרי אלפי שנות נדודים.

מקרה האלימות המצער העלה על פני השטח תופעה לא נעימה של גזענות והשפלה שחווים בני מנשה באופן תדיר ולא רק בעקבות התפרצות הקורונה בסין. כמעט כל אחד ואחת מאנשי הקהילה עבר לפחות פעם אחת אירוע של גזענות מאז שהגיע לארץ בעקבות המראה האסייתי של בני הקהילה.

בחור צעיר מקהילת בני מנשה בנוף הגליל סיפר על בני מיעוטים שצעקו לעברו "תילאנדי! למה יש לך כיפה על הראש? אתה בכלל לא יהודי".

ילדים סיפרו על ילדים אחרים מהשכונה שמכנים אותם בכינויים מזלזלים כמו "בני המנקה". צעירה נוספת מהקהילה המתנדבת בשירות לאומי משתפת בכאב: "קופאית אחת בסופר שאלה את סבא וסבתא שלי 'למה באתם לכאן בכלל? רק בגלל הכסף!' לחברה הקרובה שלי אמרו בתחנת אוטובוס 'אין לכם עבודה בהודו אז באתם לכאן? פיליפינית..' ".

אבשלום רנטלי, ראש הועד הנבחר של הקהילה בנוף הגליל משתף כי בדרכו לתפילה ילדים זרים נהגו לקרוא לעברו 'קורונה, קורונה' עד שפעם אחת לא התאפק והשיב להם 'כן, יש לי קורונה בכיס, רוצים שאחלק לכם?'. "ניתן להבחין בבירור שתופעת הגזענות תמיד היתה, הקורונה היא רק טריגר" הוא מסכם.

מהתופעה המכוערת והמצערת עולה כי קיים חוסר מודעות ציבורית לגבי בני המנשה. מי הם? מה הסיפור שלהם? ולמה הם מגיעים לארץ בעשורים האחרונים?

לא אוכל כמובן להכניס לכאן את סיפור הנדודים המלא של שבט מנשה המתפרס על פני 3000 שנה מאז שסנחריב מלך אשור הגלה אותם מנחלתם שבעבר הירדן בתקופת בית המקדש הראשון. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, לכן אנסה לתמצת על קצה המזלג את סיפור הקהילה אליו נחשפתי מתוקף עבודתי כרכז הפעילות למען קהילת בני מנשה מטעם ישיבת ההסדר בנוף הגליל ואם בעקבות הדברים יהיה אדם אחד אפילו שישנה לטובה את יחסו כלפי בני מנשה – והיה זה שכרי.

חג החיפזון של בני מנסיה

לאחר שהוגלו בני שבט מנשה מזרחה ע"י סנחריב, התגלגלו במשך הדורות והגיעו לסין שם השתקעו במשך תקופה ארוכה. בסין סבלו באופן קבוע ממעלליו של המלך האכזר שע"פ המסורת השבטית אף השליך את ספר התורה האחרון שהיה להם לכלבו הפראי שקרע אותו לגזרים. כשהחל לבנות את החומה הסינית שלח המלך את כל השבט גברים כנשים וצרף אותם לצבא העבדים שבנה עבורו את החומה בעבודת פרך. כדי לברוח, אחזו מנהיגי השבט במעשה אבותיהם וביקשו ממלך סין אישור מיוחד להפסקה בת שלושה ימים כדי שיוכלו ללכת למקום מרוחק לצורך פולחן דתי קבוע.

כשהמלך אישר זאת הם לקחו את הנשים והילדים ובלילה אחד ברחו בזריזות מסין לכיוון בורמה משם התגלגלו למניפור ומיזורם, חבלי ארץ הנמצאים בצפון מזרח הודו. מיזורם הינו חבל ארץ מעבר לנהר שלא היה מיושב כלל ואיפשר לבני מנשה לחיות בשקט וללא הפרעה של מקומיים.

כדי לשמור על הייחודיות של השבט ולא להתערבב באוכלוסיה פיתחו בני מנשה היושבים במיזורם שפה מיוחדת משלהם הנקראת "מיזו" והשתדלו להתחתן במשך הדורות רק בתוך השבט. הנדודים הרבים והצרות גרמו להם לשכוח את הקריאה והכתיבה אבל מעולם לא שכחו שהם הבנים של מנשה, "מנסיה" – כך נקראו.

מנהגי השבט הדגישו זאת בצורה שלא ניתן היה לשכוח: פולחנים וטקסים רבים התפתחו לכבוד מנשה וכן בכל פעם שהובא דבר חדש הביתה אמרו "זה לכבוד אבינו מנשה". כך בכל התחלה חדשה או אירוע מיוחד. אולם במשך הזמן כאשר אין בידם ספר תורה או ספרים בכלל, נשתכחה המסורת התנ"כית מהשבט, לא זכרו שמנשה היה הנכד של יעקב אבינו ונשארו בחוסר ידיעה לגבי העם אליו הם שייכים.

אולם הקשר לעם ישראל השתמר במנהגים של השבט. ונפרט אחדים מהם: שיר מיוחד על ים שנקרע לשניים והם בורחים דרכו וניצלים מהאויבים בעזרת שני עמודים ששומרים עליהם, אחד מאש ואחד מענן. מנהג נוסף הוא "חג החיפזון" שהיה מתרחש בכל שנה באותה תקופה, בו דימו יציאה חפוזה מהעיר ותוך כדי הליכה היו מאכילים אחד את השני ואוכלים את האוכל במהירות. בנוסף, את המתים היו מנקים בצורה מיוחדת המזכירה את טהרת המת שעושים החברא קדישא בארץ.

ולכהן של הכפר היה בית מיוחד עם חדר ממש קטנטן אליו היה אסור להיכנס בשום פנים ואופן. פעם אחת בשנה היה הכהן נכנס פנימה, מתפלל תפילה קצרה ויוצא. המסורת אמרה שאם מישהו אחר ייכנס לחדר – הוא ימות במקום.

נפלאות דרכי ההשגחה! את הקשר עם היהדות עם וארץ ישראל חידשו בני מנשה דווקא בעזרת הנוצרים המיסיונרים…

בשנות ה 70 החלו להגיע לאזור נוצרים אנגליים, לימדו את בני מנשה קרוא וכתוב ויחד עם הקידמה גרמו לכולם לנטוש את המנהגים העתיקים של המסורת השבטית ולהתנצר. אולם, דרך התנ"ך שקיבלנו מהם יחד עם הברית החדשה, ובעזרת יכולת הקריאה ששבה אליהם, גילו בני מנשה שאבי השבט שלהם הינו לא אחר מבנו של יוסף הצדיק ונכדו של יעקב אבינו. כך גילו במפתיע שהם למעשה צאצאים של בני ישראל מהתנ"ך ומקומם האמיתי הוא ארץ ישראל.

בממוביי העיר הגדולה במרכז הודו ישנה קהילה גדולה של יהודים הנקראת בני ישראל. בשנת 1975 נשלח מנהיג הקהילה למומביי ושם נפגש עם ראשי הקהילה וכן עם נציגים מישראל ששהו במקום, לאחר הפגישה המרגשת הואילו ללמד אותו יהדות במשך תקופה.

המנהיג אשר לימים נקרא בנימין, חזר לשבטו כשכיפה על ראשו, סיפר להם את אשר למד והכריז כי הגיע העת לשוב ליהדות. אולם רק מעטים נענו לקריאתו והסכימו לשוב יחד איתו ליהדות ולצערם הרב, אף סבלו מהתנכלויות רבות מאחיהם הרבים שבחרו להישאר נוצרים. אך הם לא אמרו נואש, במשך הזמן נשלחו צעירים נוספים למומביי שם למדו להתפלל לשמור שבת ומעט עברית וכל אחד שחזר הסתובב בין הכפרים ולימד את כל מי שהיה מוכן לשמוע.

המילה הראשונה שלמדו בעברית היתה "ברוך" ולאחר מכן "אתה" – המילים הראשונות של הברכות. השיר הראשון שלמדו בעברית היה "אין כא-לוהינו" מתוך תפילת שחרית.

לא נספר כאן את סיפור העלייה של בני מנשה לארץ, הדבר בלתי אפשרי מכיוון שהינו ארוך כמספר בני הקהילה, שלכל אחד סיפור חיים בפני עצמו של תלאות ונדודים. בנוסף, מאות מבני הקהילה עדיין נמצאים בהודו ומצפים להחלטת ממשלה שתאפשר להם לעלות, לחלקם יש ילדים, הורים או אחים שכבר עלו ארצה בעוד הם נשארים מאחור אך לא מוותרים על חלומם הגדול לשוב ארצה ולהגשים את החלום הציוני של עמנו.

חשוב לדעת שכל מי שמגיע לארץ עובר תהליך גיור מלא על ידי דיינים של הרבנות הראשית לישראל וכל זאת מכיוון שעל אף שבמשך הדורות השתדלו בני מנשה להתחתן בתוך השבט, אין בידיהם מסמכים של מגילות יוחסין המעידים שלא היתה התבוללות במשך אלפי הדורות בהם נדדו מסביב לגלובוס עד אשר זכו לשוב לארץ אבותיהם ואנו זכינו להתאחד עם אחינו בני שבט מנשה.

ומה אנחנו יכולים לעשות למענם?

להאיר פנים ולחייך לבן מנשה הבא שנפגוש ברחוב, להשתדל לעזור לאלו שמתקשים בלימוד השפה והכרת התרבות הארצישראלית ולהתכוון יותר עבורם ועבורנו בברכת מקבץ נדחי עמו ישראל. כי אחרי ככלות הכל רק כאשר יחזור אחרון הנידחים לארץ ישראל נזכה לשוב ולהיות עם שלם.

יצחק כוכב – רכז הפעילות למען קהילת בני מנשה מטעם ישיבת ההסדר נוף הגליל