ההצגה של אמנון לוי "תיקון" יחד עם רמי דנון  כבר רצה מספר חודשים בתאטרון הקאמרי ומעוררת דיון מעמיק ומחודש על גזענות, אפליה ובכלל על מקומו של האדם בחברה.

העיתונאי אמנון לוי המשיך את עיסוקו בעולם החרדי והשיק מחזה חדש בשם "תיקון", אותו כתב בהשראת סיפורו של השר אריה דרעי ומפלגת ש"ס, ולמרות שכל הדמויות מגיעות מהעולם החרדי – וגברים בלבד – הקהל התל-אביבי נמשך להכיר את מאחורי הקלעים של הסיפור.

אבל בסופו של דבר ההצגה היא לא רק על ש"ס או על הקמתה של תנועה להחזרת עטרה ליושנה של הציבור הספרדי-החרדי אלא בעצם מסע שכל יחיד בהרגשת שייכות לקבוצה המתאימה לו.

השחקן הראשי של ההצגה, דן שפירא בתפקיד הבחור ממוצא מרוקאי שלומד בישיבה ליטאית, מסגל את הלשון והגינונים והליטאיים, ומתמודד בשלב כלשהו עם נאמנות לסביבתו הספק-מדומה או למוצאו.

בראיון לסרוגים מספר שפירא על ההצגה "החרדית" לקהל חילוני, ועל המסע האישי שלו, מסע התקרבות עד השקת מופע עם שירי יהדות משלו.

דן שפירא בהצגה "תיקון". באדיבות הקאמרי

זה צורך אנושי להרגיש שייך

אז איך הצגה עם גברים חרדים ועם ניו-אנסים של מאחורי הקלעים של המגזר החרדי מתאימה לקהל חילוני? "אני חושב שהנקודה של 'תיקון' היא נקודה שפורצת את גבולות המגזר הדתי, זה תיקון שהוא בין אדם לעצמו וזה דבר שכל אדם חווה אותו ולא משנה מאיזו עדה, מגזר, אמונות או באיזה דעות הוא מחזיק", אומר שפירא בראיון לסרוגים.

"הסיפור כאן הוא על בחור מזרחי שגדל בישיבות הליטאיות ושבעצם מחפש את הזהות שלו בתוך המקום הזה, זו בעיניי אלגוריה לכל אדם שמחפש שייכות לקבוצה מסוימת. זה צורך אנושי בסיסי להרגיש שייך, להרגיש חיבור עם אנשים מסוימים וקבוצה מסוימת, והיכולת להרגיש את השייכות הזו, שיש קבוצות אחרות ויש דעות אחרות, ולהחזיק את המקום הזה מתוך קבלה שזה לא סותר את המקום שלך בעולם".

כך, לדבריו, המחזה הזה הוא יוצא מהסיפור אישי של בחור חרדי ספרדי בעולם של ישיבות ליטאיות: "אני חושב שמי שעיניו בראשו, ומי שיודע להתבונן קצת יותר לעומק הדברים – המחזה הזה הוא לא על העולם הדתי, הוא על כולנו".

רביב מדר, דן שפירא ואברהם סלקטר. צילום: רדי רובינשטיין

נושא ההצגה עדיין מדבר אל הקהל הישראלי בשנת 2020? שיח על גזענות? "אני באופן אישי דיי התרחקתי מלפתוח חדשות", אומר שפירא, "כי השיח הוא הוא שיח אלים, שיח שמבטל דעות שהן אינן הדעות שלך. אגב, מכל הכיוונים. אני לא מדבר מכיוון מסוים אלא על השיח באופן כללי. המקום של התאטרון זה להוות איזושהי מראה למשהו שמתרחש בחיים שלנו. לפעמים עושים את זה בצורה של אחד-לאחד ולפעמים מרחיקים – במקרה הזה, יש הרחקה אל העולם הדתי והעולם החרדי, אבל האלגוריה היא על כולנו".

ועדיין ההצגה היא על המגזר החרדי: "הסיבה זה בתוך העולם החרדי כי שם הנקודה של מגזרים שונים היא מאוד מאוד חזקה, אז יותר קל לעשות זום-אין בעולם הזה, הנה תראו איך הקבוצות מתנהגות. אבל הקבוצות האלו קיימות גם בעולם החילוני. בכלל, ההצגה לא מתעסקת בעלייה של ש"ס. יש איזה שהוא בלבול עם הצגה של אמנון לוי ורמי דנון מלפני 20 שנה שנקראת 'תיקון חצות' וזו באמת הייתה הצגה שהתעסקה בעלייה של ש"ס בתקופה שזה קרה. ההצגה 'תיקון' היא הצגה יותר אישית, היא לא הצגה פוליטית מפלגתית, אלא משהו יותר אישי: זום אין בתוך נפשו של האדם, ולא עם היבט פוליטי או מסר פוליטי".

דן שפירא ורמי ברוך בהצגה תיקון. צילום: רדי רובינשטיין

במהלך הראיון שפירא יוצא נגד ההגדרות של המגזרים, ואפילו ההגדרה 'חילוני' אל מול 'חרדי' זרה לו: "עצם ההגדרות יוצרות מחיצה, נראה לי שאנחנו בעידן שצריך לשבור מחיצות ולקרב יותר", אבל בסופו של דבר הוא מכיר בכך שישנן קבוצות בציבור הישראלי, והוא אפילו בעד: "אני באופן אישי ממש לא נגד קבוצות, קבוצות זה נהדר. זה תמיד מזכיר לי את ההבדל בין אחדות לאחידות, אחדות תגיע אם לא תהיה אחידות. הכוח בקבלה שלך יש את הקבוצה שלך ולמישהו אחר יש את הקבוצה שלו וזה בסדר, ויש מקום להמון קבוצות והמון דעות, ולכל אדם יש את המסע האישי שלו בתוך הקבוצה שהוא מתייחס אליה, וגם אדם יכול להיות מחובר לכמה קבוצות".

זה קצת לא פייר שזו הצגה שמועלית בתאטרון חילוני והיא יכולה גם לדבר למגזר הדתי והחרדי: "אני יכול להגיד לך שראיתי הרבה חובשי כיפה בקהל, וגם קצת אפילו חרדים. אנשים דתיים ומאמינים שמחוברים לעולם הזה באים לראות ומגיבים בצורה מאוד מרגשת, והם מבינים את הלב של הנקודה של הדבר. אני בהחלט שההצגה הזו יכולה לגעת בקהל מסורתי-דתי שמכיר קצת יותר את העולם הזה, וגם לגעת בקהל 'חילוני' – ושוב, אני לא אוהב את ההגדרות – ואנשים שבאים מתרגשים ובוכים בסוף וגם צוחקים, התגובות בקהל מאוד חזקות".

"ההצגה נוגעת באיזו נשמה, יש בה משהו. אני מרגיש באופן אישי, ואני משחק כבר 15 שנים בהצגות בתאטרון, שבהצגה הזו יש בה 'נשומה', לאו דווקא בגלל שהיא עוסקת בעולם החרדי, אלא אולי זה קשור לרמי דנון ז"ל שנפטר כשסיים את החזרות. ההצגה עלתה והוא נפטר כחודש לאחר מכן, וזה הרגיש לי מן אמירת פרידה, שלו לפחות, מהעולם היצירתי כאיש תאטרון שעשה הרבה תאטרון וקולנוע וביים וכתב, הלב שלו והנשמה שלו הן בתוך החומר, וזה תמיד גורם ליצירה משהו שהיא מעבר לטקסט ומעבר למילים. משהו אנרגטי שאני מרגיש בהצגה. יש איזה לב רחב, ויש נשמה גדולה שקיימת".

מתוך ההצגה "תיקון". צילום: רדי רובינשטיין

יש דברים שלקחתי על עצמי: מניח תפילין ומשתדל להתפלל

לא רק הדמות המרכזית של ההצגה "תיקון" עוברת מסע אישי, גם השחקן דן שפירא עובר תהליך של קרבה ליהדות. הוא לא מגדיר את עצמו כ-דתי, כי בעצם ההגדרה יש משהו מפריד, אבל הוא כן יכול להגיד על עצמו שהוא מאוד אוהב את הפילוסופיה היהודית ומאוד אוהב את התפילה היהודית: "אני מאוד אוהב ללמוד, ומוצא משהו שם, מעיין של אוצרות, ואני נהנה לשמוח בתוכם ומעמיק בהם. הלימודים בסופו של דבר עושים אותי אדם נקי יותר, טוב יותר, אמתי יותר, ישר יותר ונוח יותר".

שפירא לומד יהדות בשלושה מקומות: "אשכילה" ביפו, מרכז חב"ד בכרם התימנים בתל אביב, ובמרכז "ממעל ממש" בתל אביב – שם הוא גם מופיע ביום רביעי הקרוב (5.2) במופע מוזיקלי.

כאיש משפחה, הקרבה ליהדות גם משפיעה על הסובבים אותו: "המשפחה היא לחלוטין הדבר הכי מרכזי, גם בראייה היהודית. זה לא מנותק. אז כמובן, זה מחבר גם את המשפחה, וזה משפיע כל כל מה שסובב את האדם. כל אדם שמוצא משהו שמעשיר אותו, אוטומטית זה מחבר אותו לאנשים אחרים יותר. בסוף אנשים מחפשים משהו אותנטי".

בתהליך שעובר שפירא הוא לקח דברים על עצמו, הנחת תפילין וגם השתדלות בתפילה ("כמה שאני יכול בהתאם לאורח חיי ולקצב שלי"), הוא גם לומד בספר התניא, ואת המסע האישי שלו הוא מתאר כמשהו מחשבתי יותר: "זה מן מצב של תודעה, זה יותר אצלי, פחות או יותר, עבודה על התודעה, יותר מאשר הקיום כרגע של המצוות או מה כן או מה לא".

דן שפירא ורביב מדר "תיקון". צילום: רדי רובינשטיין

אני הייתי רוצה ליצור ולעשות אמנות כל חיי

שפירא גם יצא לאחרונה עם מופע שירי יהדות בשם "לך לך". שם המופע לקוח מהשראה מהפרשנות של האלשיך על פרשת "לך לך": "אך בלכתך אל הארץ אתה כהולך ומתחבר אל עצמך ושורשך, וזהו לך לך".

המופע הינו אוסף של שירים ומוזיקה שהוא מופיע בהם שמתחברים אצלו "למה זה בכלל להיות יהודי ומה זה לחיות בארץ ישראל". השירים כוללים עיבודים מודרניים לשירים מעולם היהדות עם כלי נגינה מאוד מיוחדים: סאז, סיטאר ושופר. המעבד המוסיקלי, שי חמני, יצר קולאז' מיוחד של כלים כדי להצליח להביא את הקול היהודי מכל המקומות שהוא בא מהם, דבר שחשוב לשפירא: "קיבלנו מכל כך הרבה מקומות בעולם. סבא וסבתא שלי מתימן, וליטא מהצד השני, יש יהודים ממרוקו, פולין, רוסיה וצרפת ומאיפה לא – והמופע מנסה לחבר את כל המקומות, בשילוב של טקסטים מכל מיני סגנונות וכל מיני השפעות, וגם משלב בין לבין הרבה הומור ומספר את הסיפור האישי שלי".

המופע של חברת גולדה הפקות הוא להופעות סגורות, ולאחרונה עלה המופע בבית ציוני אמריקה יחד עם עדן הראל ועודד מנשה, וגם בערוץ הידברות: "בניגוד להצגה 'תיקון' שכן מתאים לכל הקהלים, אני חושב שהמופע הזה יותר מתאים לקהל שמראש יש לו רצון, שיש לו תהליך בתוך שורש האמונה שלו. מי שעדיין לא נמצא שם, יכול להיות שהמופע הזה פחות בשבילו. אני לא פוסל אף אחד, פשוט ככה אני מרגיש. אני בעצמי חי ביפו ועובד עם אנשים לא-דתיים וחי חיים מאוד פתוחים וליברליים, יחסית בגבולות הליברליזם שלי – ככה שאם אני מתחבר לזה, כל אדם יכול להתחבר לזה. אבל עדיין, בהרגשה, בן אדם שכן יש לו חיבור, שזה בתוכו, שכבר בדיאלוג איתו, הוא יכול ממש לעוף עם העולם הזה".

לאחר הרבה שנות משחק בתאטרון, שפירא עדיין רוצה להמשיך וליצור ולא לעצור לרגע: "אני הייתי רוצה ליצור ולעשות אמנות כל חיי. זו הדרך שלי גם להתבטא, גם להשפיע, אני מאוד מאמין בתאטרון – יש לו מטרה שהיא מעבר לבדר את האנשים ולגרום להם לצחוק או לבכות, התאטרון גורם להם לחשוב, וזו המטרה. לעמת אותם עם נקודות משמעותיות במציאות שבה אנו חיים ולגרום להם, בדרך של יצירה ובדרך אמנותית להתבונן בתוך עצמם, ואולי גם להשתנות או להתנהג אחרת כתוצאה מזה".

"אני מאמין שבסוף זה הייעוד של התאטרון ובסוף זה מה שיישאר", מסכם שפירא, "התאטרון תמיד יהיה הקול הזה. צריך רק להאמין בו".

ההצגה "תיקון", תאטרון הקאמרי בתל אביב, 18-19 בפברואר בשעה 20:30