מזה כמה חודשים אנחנו עדים למלחמת הסרטונים, הציוצים והתורים של אנשי ליברמן ומתנגדיו (או יותר נכון, מותקפיו). עומק התגובה כעומק תגובת הנגד, כל "חרדי משתמט" נענה ב"רוסי משתכר" וכל "דתי משיחי" שנעלב מציע לנבור ב-DNA של המעליב.

אלא שהדרך לפתרון סכסוכים רעיוניים נמצאת הרחק ממטווחים ושדות קרב. יש לנסות ולהבין את היריב (או יותר נכון, את האח שחזר מהכפור), את הלך המחשבה שלו ואת מצוקותיו. נתחיל בתרגיל פשוט: תארו לעצמכם תל אביב מצוי שמציין את יום הכיפורים בדיווש משפחתי על אופניים. כעבור מספר שנים האיש מחליט לממש את הבטחתו רבת השנים לרדת מהארץ. הוא משתקע אי שם בין ברלין ללוס אנג’לס, מוליד בנים ובנות, מעביר להם את מסורת הדיווש, ואלה בתורם מנחילים אותה לדורות הבאים בתור מנהג עברי אותנטי.

כעבור חצי מאה הנין של אותו ישראלי לשעבר, בעודו רכוב על אופניים, חולף על פני בית כנסת אורתודוקסי וכמעט שמתנגש במתפלל שיצא לנשום אוויר בין "אחת ואחת" ל"אחת ושתיים". "מה זה? מה אתם עושים פה?" תוהה נער האופניים. עבדקן עטוי טלית מספר לו על סדר יום הכיפורים. "שטויות," מבטל הבחור את דבריו, "יש לי מסורת מבית סבא רבא, ולפיה לרגל החג הגדול עושים תחרות אופניים משפחתית".

עכשיו נעבור אליי, אל יהודי סובייטי מכל הצדדים האפשריים, כולל מצבות עם כיתוב בעברית ואבא יבדל"א שדובר יידיש רהוטה. כשבתי חוזרת מבי"ס ממ"ד תורני ושואלת כיצד חגגנו באוקראינה ארץ מוצאי את חג החנוכה, אני מחניק את פרצי הצחוק שמהולים בבכי.

עד גיל 13 לא ידעתי על היהדות כלום. כלומר, בהחלט הייתי מודע לסעיף הלאום שרדף אותי מכיתה ב’. בהפסקות חבריי לספסל הלימודים היו מעיינים בגיליון הנוכחות: מול שמי הדי נייטרלי Pavel Reznik, לא איזה חיימוביץ’ או כץ, היה כתוב evrey, יהודי. ואז הייתה באה השאלה "רזניק, למה אתה לא מתחפף מפה לבירוביג’ן?" יצוין, שהימצאותם של תלמידים ממוצא רוסי, ארמני ומולדובי לא גרמה להרמת גבה אצל אף אחד.

בכל מקרה, חשבתי את עצמי ליהודי טוב. בפסח היינו קונים מצות שנאפו בסתר. בסתיו קרובת משפחה שעלה בידיה להשיג לוח עברי, הייתה מודיעה על ראש השנה הממשמש ובא, ואז היינו עורכים מסיבה ושותים לחיי הידוענים הסובייטים בני העם היהודי הנרדף. על יציאת מצרים ובריאת העולם לא שמעתי, כמובן, וכבפעם הראשונה נתקלתי במילה iudaizm, "יהדות", שהופיעה בספר תעמולה אנטי-ישראלי, הייתי בטוח שהיא נגזרת משמו של יהודה איש קריות. סך הכול, הגיוני.

שוב, הייתי בטוח שאני יהודי טוב ואף מצוין. עם פרוץ הפרסטרויקה נרשמתי לאולפן עברית, כעבור שנה הצטרפתי למפגשים עם תיירים מישראל ואף קיבלתי במתנה ספרון מנוילן עם ברכות הנהנין המיועד לזאטוטים. כי "תינוק שנשבע" זה לא צירוף מילים מתוך סיפור על ימי הביניים, אלא מציאות ממשית שנכפתה עליי ועל מאות אלפי בני עמי.

עכשיו קחו את אביגדור ליברמן, את אלכסנדר קושניר, את לזר (כלומר, אליעזר) קפלון ואת שאר הבוחרים הלהוטים והמגיבים הזועמים של "ישראל ביתנו". גם עם עלייתם ארצה, הם לא זכו להשלים את פערי הידע היהודי ואף לא הרגישו בחיסרון כלשהו. תריסר מילים ביידיש, שירות מילואים, בר מצווה לילד, מנגל ביום העצמאות – מי צריך יותר מזה, לשיטת התינוק השבוי הנצחי? "מה זה ההמצאות האלה של הדתיים והחרדים שרוצים להשבית מדינה שלמה בשבת ולאסור נישואים מעורבים? אני יהודי לא פחות מהם", ועוד כהנה וכהנה.

במצב הזה לא יעזרו התנצחויות בין צייצנים ופובליציסטים. דווקא הדתי הרגיל, שרחוק מאור הזרקורים, צריך ליזום מעשה. יש לכם שכנים דוברי רוסית בבניין? תזמינו אותם להדלקת נרות חנוכה. לקולגות שלכם קוראים נטליה או רומן? תתעניינו בשלומם, תציעו עזרה, תתיידדו. חלה לשבת, עזרה באמירת קדיש, שיחת נפש – כל האמצעים כשרים למהדרין. הפיכתו של עם הארץ המבקש "מי ייתן לי תלמיד חכם, ואנשכנו כחמור" לרבי עקיבא לא תתרחש בצעקות. תינוק שבוי, חרף היותו מגודל, צריך קודם כל חיבוק.

 

הכותב הוא עיתונאי בכלי תקשורת בשפה הרוסית