סוף עצוב שהוא התחלה חדשה ותקווה.

רבקי הישראלי, אשתו של סמל יהודה הישראלי, החייל שנפצע אנוש במהלך מבצע 'צוק איתן', קיבלה ממנו גט, בצעד שנחשב חריג מבחינה הלכתית, כך פרסם בצהריים (ב'), אתר מאקו יהדות.

הישראלי, לוחם בסיירת רימון של גבעתי, נפצע ביום שישי השחור ברפיח בשעה שיצא לאתר את סגן הדר גולדין הי"ד שגופתו נחטפה למנהרות החמאס. הוא נפצע מרסיס בראשו, והיה חודשים ארוכים במצב של 'צמח'. רק לאחר חודשים ארוכים הוא התעורר והחל לתקשר עם הסביבה ואפילו לדבר קצת, אך מסע השיקום שלו עוד ארוך.

אשתו רבקי, שילדה את בנם השני לאחר שנפצע ובזמן שהיה מחוסר הכרה, ליוותה אותו בתקופת השיקום הארוכה, אך לאחר שנתיים וחצי, הבינה כי לא ניתן להמשיך את הקשר ביניהם, וזאת בשל השפעת הפציעה על היכולת הקוגנטיבית של יהודה.

בהתייעצות עם קרובי משפחתם ורבנים הוחלט ללכת על מהלך של גירושין, אך עדיין נותרה בעיה הלכתית, בשאלה עד כמה יהודה מבין את המהלך. לאחר בירור עם דיין בבית דין רבני שלקח על עצמו את המשימה, ולאחר שהובהר מעבר לכל ספק כי יהודה מבין את משמעות המהלך, יצא הדבר לפועל.

לפני שלושה חודשים הגיע שר החינוך בנט לבקר את יהודה הישראלי, ואף שרו ביחד

עלה למעלה עלה

[[[http://www.srugim.co.il/wp-content/uploads/2017/02/VID-20170202-WA0064.mp4]]]

(צילום: יוסי כץ)

בפוסט שפרסמה בצהריים רבקי בעמוד הפייסבוק שלה, היא כתבה:

תהליך השיקום של יהודה הישראלי פצוע 'צוק איתן', ריגש את המדינה, כשמשרד הבטחון סרב לאשר למשפחתו לבנות רמפה לביתם בשל העובדה כי הם גרים בעפרה, לה אין תב"ע מוסדרת. בשל היותו מתנחל, סרב משרד הבטחון גם לממן את עלות הבנייה, ועם ישראל התגייס בקמפיין הדסטארט וגייס בתוך פחות מיומיים את הסכום הנדרש בסך 600,000 שקלים. מאוחר יותר התברר כי נאספו כ1.2 מיליון שקלים בהתרמה הגדולה ביותר שנערכה עד היום.

זוכר יהודה?

ביום הזיכרון האחרון טלטלה רבקי הישראלי כשכתבה פוסט מצמרר, על ההתמודדות שלה עם הפציעה של בעלה

תחת הכותרת "זוכר יהודה?", כתבה הישראלי: "זוכר את הדייט הראשון שלנו? איך ישבנו שנינו על ספסל בירקון, ניסינו להכיר, להבין, ללמוד אחד את השני, התקשינו להוציא את הבפנים שלנו, זוכר?".

הישראלי המשיכה להעלות זיכרונות מחייהם של השניים: "זוכר את הערב ההוא שישבנו על הסלעים מול הים, עם הגלים המתנפצים, אמרת שאתה כבר החלטת, ואני, בלי לחשוב פעמיים אמרתי שגם אני. לא הצעת נישואים אבל זאת הייתה הצעת הנישואין הכי טובה שיכולתי לבקש.. זוכר? זוכר את היום בו עמדנו שנינו מתחת לחופה? איך קפצת ורקדת בלי הפסקה, איך לא ידענו מה לעשות עם כל השמחה הענקית הזאת".

"זוכר את יום הגיוס שלך? איך נופפנו לך לשלום כשאתה עלית לאוטובוס בתחושת שליחות, בלי לדמיין כמה נצטרך להקריב. זוכר את היום בו הפכנו לראשונה לאבא ואמא? איך הייתי עם צירים יומיים וכבר אמרתי לך שתחזור לצבא, אבל אתה לא הסכמת, אמרת שאתה נשאר עד הלידה, שלא תפספס. זוכר? זוכר איך החזקת את צוריה בידיך בפעם הראשונה, כשהדיסקית תלויה על צווארך. כאילו איחדת באותו רגע את האהבות הגדולות שלך".

"זוכר איך חגגנו לך יום הולדת 22 בים?", המשיכה הישראלי, "איך רקמנו חלומות, איך בנינו ארמונות בחול, בלי לדעת שעוד באותה שנה הארמון הפרטי שלנו יתמוטט. זוכר? זוכר את הטיול ההוא לאילת? איך טיפסנו לפסגות, היינו על גג העולם, בלי לדמיין כמה נמוך נהיה כמה חודשים אחרי. זוכר את אותו ערב חודשיים לפני הפציעה? איך ישבנו על הספה בבית, אמרתי לך שאני מתבלטת על השם, ואתה אמרת נחרצות 'ארז'. כאילו ידעת כמה זה יתאים".

"זוכר? זוכר את אותו יום שני אחה"צ? איך התקשרת אליי, אמרת שנחזור מהגינה, שעוד שעה אתה יוצא להצטרף לצוות שלך ללחימה. זוכר איך עמדת בפתח הבית עם חיוך ענק? איך נפרדת מאיתנו, בלי לדעת שבאותם רגעים אנחנו גם נפרדים מכל מה שהכרנו. זוכר את שיחת הטלפון ההיא ביום רביעי? איך דיברת בטון הכי רגוע שיש, כאילו לא יצאת עכשיו משדה הקרב ועוד רגע תחזור אליו. איך מה שהיה חשוב לך גם באותו רגע זה שאהיה רגועה".

"זוכר יהודה? זוכר אינסוף רגעים משותפים שאיבדנו ברגע אחד, ואיתם איבדנו גם את התמימות, את הפשטות, את היציבות. זוכר?
פעם כשישבתי אצלך בחדר ושאלתי אם אתה זוכר אז ענית שלא, אך האם עמוק עמוק שם בפנים, האם אתה זוכר? או שהזכרון קשה מדיי עד שאי אפשר לשאת אותו? זוכר יהודה או שהזיכרון שייך רק לי? היום אני בוחרת לזכור. גם בשבילך"