סיפור לשבת: סוף שבוע בגיהינום - סרוגים

סיפור לשבת: סוף שבוע בגיהינום

ערב שבת, בית חולים דומה במובן מסוים לשדה תעופה. אנרגיה של חוסר תנועה. עצירת מהלכם התקין של החיים. מאות אנשים שלרגע עוצרים את הריצה המטורפת הזו במעגלים משתבללים החוצה ולשום מקום. מנוחה ופחד, פחד מהלא נודע. אך בעוד שבשדה התעופה הפחד מעט מתוק, נעים אפילו, בבית החולים זו אימה פשוטה

סיפור לשבת: סוף שבוע בגיהינום
  בית חולים דומה לשדה תעופה (צילום: שאטרסטוק)

אני נשענת על מסגרת החלון שפתוח לחלל מרכזי גבוה. למטה דוכן בו ניתן לקנות קפה טוב ומאפים גרועים. מולי מעבר לרחבה שעכשיו ריקה הקומות של בית החולים מטפסות מעלה, חלק מהחלונות פתוחים, אי אפשר לראות דרכם דבר.

אני עצובה. אני תמיד עצובה. החזן שר את לכה דודי בחדר הגדול שהוסב לבית כנסת לשנה הקרובה עד שייגמרו השיפוצים בבית הכנסת הקבוע. המזגן הבודד שפועל בו לא מספיק בשביל להילחם בחום של שפלת החוף , לחות כבדה, ים רוטט של חום.

"לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה".

זרם אוויר חולף בין החלונות הפתוחים, אפשר קצת לנשום. אני עומדת במסדרון. על הספסלים הצמורים לקיר יושבות הנשים. עוד שלוש נשים יושבות בשלושה כיסאות גלגלים, אחת מהן בשנות הארבעים לחייה יפה כמו ציור ובעלה שכיפה סרוגה תלויה על בלימת קרחת ראשו יושב לידה ושר לה את לכה דודי, היא בוהה באוויר.
לידה על כסא גלגלים כחול יושבת זקנה אוחזת בסידור וצורחת מילים לא מובנות.

בסוף המסדרון מרפקו שעון על אדן חלון ופניו מונחות בכפו עומד בגבו אליי נער נמוך, אור השקיעה מכתים את שיערו הצהוב שרוף. הוא לא נע.
אני חשה פתאום חוסר נוחות ברגליים, מין מתח שרוצה להשתחרר בשרירים ומתחילה לפסוע הלוך ושוב לאורך המסדרון. התפילה מסתיימת. בפנים עורכים מן דלפק ומתחילים לחלק מנות אוכל בקופסאות פלסטיק וחמגשיות לאנשים התקועים פה בשבת בלי אוכל. אנשים מצטופפים סביב קופסאות קרטון מלאות בחלות ומול הדלפק.

בבית החולים מחכים למנת החסד, בבית המלון מול הבר השופע, אין דרך לעמוד ולחכות למנת המזון שלך בצורה מכובדת. הנער צרוב השיער יוצא מבית הכנסת, ידיו עמוסות בשקיות ואני נעמדת מולו וחוסמת את דרכו.

"אתה יכול בבקשה להביא לי משם אוכל, אני פשוט לא אכלתי כלום כל היום" הפנים שלו מעט רחבות, חזקות, עצמות לחייו בולטות ואפו נח שם יציב, חזק.
אני מגייסת לעיני זיק תחינה שעד היום לא אכזב אותי אבל לפי המבט בעיניו אני מבינה שאינני זקוקה לזה. הוא מגיש לי את השקיות שהוא מחזיק.
"אכנס פנימה ואקח לעצמי". הוא אומר.
"למרות שתצטרך שוב לעמוד בתור?"
הוא מסמיק .
"זה בסדר."
"אתה בטוח?"
"כן כן קחי אני אסתדר."
"תודה רבה, באמת תודה רבה." והוא נכנס לבית הכנסת..
מוצאי שבת
אני עולה במדרגות. המחלקה האורטופדית נמצאת בקומה השלישית. בכל קומה מחלקה אחרת. כוויות, זיהומית, פנימית. ובחוץ על ספסלים מחופים פלסטיק כחול שגורם לך להזיע יושבים אנשים ובוהים, בית החולים הוא מבצרה האחרון של הבהייה, לא במסכים, בהיה אמיתית ישנה וטובה.

גיהנום. בכל עיר יש גיהנום או שניים.
אני מגיעה למחלקה וניגשת לאח המשועמם שיושב מאחורי דלפק עץ משופשף.
"אתה יכול בבקשה להכין את משה אני רוצה להוציא אותו לטיול בחוץ." הוא מחייך, נינוח. "מה השם שלך?" "שיפי, אההה, שפרה. אני הנכדה שלו."
"דני, רק דני נעים להכיר." הוא אומר בשמחה וקם בזינוק פתאומי. אנחנו הולכים יחד לחדר 13 על משקוף הדלת תלוי שלט אדום, בידוד!!
לסבא שלי יש זיהום ברגל.

האח לובש חלוק כחול עוטה כפפות לבנות ונכנס. אני נכנסת אחריו אבל הוא שולח אותי החוצה.
סבא בן 83.
כשהוא מסיים אני נכנסת. סבא שלי יושב על כסא גלגלים, מקופל. מבעד לכיפת הקטיפה הגדולה מבצבצים מספר אניצים לבנים. הפנים שלו לבנות ולרגל השחורה שלו מחובר בצינור פלסטיק שקוף מכשיר ששוטף במים רווים חומרים אנטיביוטים את הזיהום.

הוא מחייך, שלוש שינים רקובות ולשון וורודה. "שפרל'ה" הוא אומר בקול רך ומתקתק
"אז היא אומרת שזה לא טוב לאלצהיימר שלי וגם לא מבינים. אמרתי לה, אבל אף אחד לא מקשיב, ולכן כדאי שלא יבואו , אף אחד לא מקשיב.
מה סבא? מה קרה?.
כי אוויר זה לא טוב למוח, ויש פה יין ,אבל אמרתי לקידוש וזה כן טוב , סוכר נמוך.
הוא ממשיך וממשיך.
סבא מביאים לך אוכל לא טוב?
" אבל אף אחד לא מקשיב", הוא קובע.
"תקראי לי תהילים"
"אחר כך סבא."

"עכשיו!" הוא צווח בחדות ולופת את ידי. העיניים שלו בוהקות בכחול מוטרף.
אני מתיישבת על כיסא ליד המיטה ומתחילה לקרוא באזניו פרק תהילים.

"שיר למעלות"
הוא חוזר אחרי, בבהילות, ידו עדיין לופתת את זרועי בכח.
כשאני מסיימת הוא נרגע ואומר שוב בעצב
"אבל ביין יש הרבה סוכר, שלא תבוא לבקר אותי."
כשאני מגלגלת אותו לאורך המסדרון חולפת מולנו מיטה שנראית רחבה בגלל המומיה המצומקת ששוכבת בתוכה.
סבא שלי פועה "תרגישי טוב בובלה לבריאות." הקול שלו צייצני,קול של ילדה קטנה מפה רקוב של גבר בן שמונים. המומיה משיבה. תודה רבה, גם לך.
אז בהתקף פתאומי של שפיות הוא אומר לי
אנשים נולדים ילדים, מתבגרים ואז הופכים שוב לילדים.

אנחנו יורדים במעלית ואני מנהיגה את כסא הגלגלים לאורך עוד מסדרון ארוך ארוך. על הקירות יצירות סוריאליסטיות.
"הנה כלב!" הוא צועק פתאום בחיבה ומצביע על בד שעליו מרובבים כתמי צבע.
אני מובילה אותו לאזור המסעדות. הרגל שלו מתנדנדת עירומה, שחורה כמו המוות ועל הכסא מתנוסס כמו אזעקה שלט אדום בידוד! אנשים מתרחקים מאיתנו.
בבית הקפה אני רואה פתאום שיער בצבע זהב.
הוא עומד שם רחב ומהודק כמו כדור גומי של ילדים ומחטט בארנק.
הוא מבחין בי מחייך בפיזור דעת ושואל, "איך היה האוכל?"

"גועל נפש!"
"כמו כל המקום הזה." אני מהנהנת
"הפוך ענק בשבילי, עצום! דלי של קפה אני צריך.רותח." הוא מבקש מהבריסטה.
אני מותירה את סבא שלי כמו ספינה שעלתה על שרטון ליד דוכן מיצים, הוא שוב מקופל, הכתף שלו בולטת כולה, לבנה גרומה כמו כנף של עוף שמת מזמן. אני קונה לו כריך מחיטה מלאה ממולא בחציל ומלפפון.
"שבת קשה אה?" הנער שואל בהשתתפות כנה.
"מה השם שלך?"
"שיפי אהה שפרה. אני מתל אביב וזה סבא שלי." ואז, משום מה, אני פורצת בבכי.

יום ראשון

אני נכנסת מבעד לדלתות החשמליות השקופות ועוברת בין החדרים מציצה לתוכם, מחפשת זהב. מהמיטות מביטים בי בחזרה עיניים ישישות מתות, חלק בחמדנות בזויה, חמדנות לתשומת לב. זקן אחד שחצי פניו מכוסים תחבושת שבמרכזה כתם אדום ענק שואג שאגה גרונית.
אני רוצה לבכות.
אחות אחות. כואב לי! האחות מחליקה באצבעה אל מסך הפלאפון שלה.
אחות!
אמא! אמא! מחדר אחר
אמא אבל לא עשיתי שום דבר רע! אמא!
שלד מהלך לקראתי מתגלגל עם עמוד מתכת שעליו תלויה שקית נוזלים הוא ממשיך ללכת ישר מתעלם מנוכחותי.
אמא! אחות! תסתמו כבר את הפה! כל המחלקה צועקת אחד על השני והאחות העייפה שמה אוזניות.
הנה הוא! שרוע על כסא. אני נוקשת בזהירות על הדלת ואז יותר חזק הוא מרים את עיניו מופתע.
אני לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי.
"הבאתי לך משהו לשתות, ועוגה כן, עוגה מלמטה, זה מרולדין,זה טוב." בראש שלי כמובן זה היה הרבה יותר מהוקצע.
הוא מחייך בעייפות וקם.
"בואי נצא מפה, הריח זה מה שיגמור אותי בסוף."
"תגידי, הוא אומר כשנחנו מתיישבים על ספסל במרפסת שמשקיפה על בן גוריון.

"מי היה הפסיכולוג של פרויד?"
"לא יודעת זה לא היה הוא שהמציא את כל הקטע?"
"את רואה" הוא מכריז בניצחון כאילו זה וויכוח שאנחנו מנהלים שנים, "זאת הבעיה אם היה לו פסיכולוג פרוידיאני טוב היו נחסכות מאיתנו הרבה צרות."
מטוס גדול צהוב ממריא לאט מתוך שורת אורנים גבוהים, כבד, גמלוני. החלונות שלו נוצצים אחד אחרי השני כשהוא פונה מערבה.
"אני נורא עצובה." אני אומרת בפשטות.
"המקום הזה עם כל הזקנים האלה גורם לי לחשוב מחשבות נורא נדושות על החיים והמוות. אבל אני ממש מרגישה את זה, בפעם הראשונה אני ממש מרגישה את זה.
סבא שלי למשל, הייתי הורגת את עצמי לפני שהייתי מגיעה למצב שלה." "זה כנראה מה שהוא חשב כשהיה בגילך." אני שותקת.
"איזה טעם יש בחיים כאלו?"
"איזה טעם יש במוות?" הוא שואל בחזרה.
הוא מצביע למטה לדשא הפרוס ממול לכניסה לבית החולים.
"תסתכלי"
אני מביטה אבל לא מבינה על מה.
"על מה להסתכל?"
"תראי את הזקנים שזורקים פירורים ליונים. אלוקים משאיר את האנשים הבודדים בחיים כדי שליונים יהיה מה לאכול."
"אתה לא רציני?"
"לגמרי!"

ידיו שעונות על ברכיו אוחזות בכוס הקרטון המלאה בקפה חם.
"אתה לא חושב שזה אכזרי בצורה שלא תיאמן. לקיים אנשים רק כדי להאכיל יונים? הרי זאת עליבות שאין כמותה. מיותר כל כך!"
"האמנם?" הוא שואל ברצינות תהומית.
ואחר כך דיברנו הרבה צחקנו הרבה אכלנו ביחד את עוגת השוקולד שהייתה טובה והבטנו במטוסי סילון עפים בשמיים. קווי הסילון יוצרים ריבועים והשמש השוקעת מדליקה אותם באש. והשמיים נראים כאילו מלאכים משספים אותם בחרבות ענק ומבעד לקרעים ניבט במלוא עוצמתו התופת.
וכשחזרתי לסבא שלי הוא התעורר ובכה
"חלמתי שאני כבר מת." לא ידעתי איך לנחם אותו.
אני לא יודעת איך לנחם את עצמי.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
9 תגובות - 9 דיונים מיין לפי
1
וואו
שלום | 25-05-2017 16:46
איזה כתיבה!!
2
אהבתי! עמוק ומרגש
אור | 25-05-2017 16:55
3
פשוט מדהים
דניאל | 25-05-2017 17:04
פשוט מדהים אני עובדת בבית חולים והוא תיאר את התחושה שיש לי כל שבת שם אפשר לבכות מהקריאה סיפור מדהים
4
איכות וורבלית וצורנית
הקורא הסדרתי | 25-05-2017 17:49
איכותי, שנון, משקף חווייה אותנטי. טקסט לא שכיח במחוזותינו. תביאו עוד מהבנאדם הזה
5
מוצא אני..
איש הקשר של המפלצת | 25-05-2017 18:56
מוצא אני את סיפורך כאנקדוטה ראילסטית משהו. משתמע מן הכתוב שהכותב אוחז בעט באותה עוצמה מקבילית שבה הוא אוחז בדעה שעל מציאות עגומה כשלעצמה אין להתדיין ולחפש מרכיביה. אלא על האינדיבידואל לקבל הדבר לעצמו כסנוור השמש על עייני המצמצמים ברוח חולית שדפונית הבאה מן המדבר. יפה מאוד! חזק ואמץ.
6
מוצא אני..
איש הקש של המפלצת | 25-05-2017 19:29
מוצא אני את סיפורך כאנקדוטה ראילסטית משהו. משתמע מן הכתוב שהכותב אוחז בעט באותה עוצמה מקבילית שבה הוא אוחז בדעה שעל מציאות עגומה כשלעצמה אין להתדיין ולחפש מרכיביה. אלא על האינדיבידואל לקבל הדבר לעצמו כסנוור השמש על עיני המצמצים ברוח דרום מזרח שדפונית. יפה מאוד חזק ואמץ!
7
מאיפה הגיע הלב צימרמן הזה??
שאול | 26-05-2017 15:10
עוד בבקשה!!!
8
מה זה?
| 26-05-2017 17:54
9
ביקורת על הכותב על הנכתב ועל מה שביניהם
מבקר סיפורים נודע כלשהו | 28-05-2017 13:57
"מי היה הפסיכולוג של פרויד?" "לא יודעת זה לא היה הוא שהמציא את כל הקטע?" אפשר לומר שמזה בנה הסופר את כל סיפורו, ערעור המוסמכות ולעג על הראשונות. כביכול, פרויד שהוא הפסיכולוגיה האנליטית מחוייב למה שהוא עצמו פיתח וממילא הוא לא יכול לשפוט משום שחייו לפני פיתוח השיטה הם אינם כםי שאחקי פיתוח השיטה ולכן אינו יכול לפתח שיטה כי הוא נמצא במין מעגל חוזר שאינו ניתן לפתרון. האמת, שצימרמן צודק. אם אין סיבה ומסובב ניטרלים מעצם היוולדותם אז הניטרליות לא משולמת ובשביל זה צריך להיות אלקים שישמש מקור סמכות בלעדי וללא סובייקטיביות מינימלית בכלל. בעקרון נקוט כלל זה בידך. סיפור טוב - אינו מגיע לסופו המתבקש, אלא לסופו ההכרחי. המחבר אינו יכול לכפות את רצונו על הסיפור אלא הסיפור כופה את "רצונו" על המחבר. לכן הסיפור כאן הוא סגנון חדש אך ישן של כתיבה. ישן - כי ע"פ סגנונו נדמה שזהו סיפור שנכתב לפני 30-40 שנה. חדש - כי הוא באמת יצירה חדשה בשמי הספרות. למסקנא - סופר זה יצליח מאוד אם יתמיד בכתיבתו.