אם הייתי מתבקש לתאר במילה אחת את תחושתי בימים אלה, הייתה זו וודאי המילה צער. צער על כבודה של תורה.

קראו לי נאיבי, קראו לי תמים – אבל בסופו של יום, תפישת עולמי היא כי הלימוד, המאמצים, הכתיבה, ההוראה וכלל העשייה לה אנו משקיעים את זמננו ומרצנו, שלא לומר את חיינו – כולם בראש ובראשונה מוקדשים למען קידוש שמו של הקב"ה בעולם וכבודה של תורה. כך היא אמונתי מראשית דרכי, וכך היא עבורי אף ביתר שאת גם כיום.

שיח שמבייש את מורינו ורבותינו

אז מהו גדול הצער עת אני רואה כבר מזה תקופה כי בשמה של תורה, בשמה של ההלכה הולך ומתפשט לו בקרבנו שיח אשר היה לא פחות ממבייש את מורינו ורבותינו. המחלוקת מלווה את חיינו התורניים לכל אורכם, שהלוא ב-DNA של השיח ההלכתי שזורים מראשיתו חילוקי הדעות, בדרך לחיפוש אחרי אותה אמת הלכתית אותה אנו מבקשים ואליה אנו משוועים.

אולם המשקיף מן הצד על השיח התורני, הציבורי והתקשורתי המתנהל מזה תקופה, יתקשה לראות בו מחלוקות לשם שמים. השמצות, תקיפה אישית של אנשים לגופם ולא לגופם של דברים, זלזול בתלמידי חכמים, סרטונים המבקשים להטיל בציבור פחד ופניקה – הם רק חלק מהדוגמאות שהיו מנת חלקה של הציונות הדתית בשבועות האחרונים.

דוגמאות אשר אותותיה של אמת, שלא לומר כוונת טהורות העומדות בבסיסה של מחלוקת לשם שמיים – אינן בנמצא בהן. את מקומן של אלה נראה שתפסו אינטרסים אישיים, מלחמות אגו ורצון "לנצח" את הצד שמנגד, במה שמצטייר כמלחמה שמקדשת את כל האמצעים. בצלן של מלחמות אלה נותרים ציבור וקהילות חבולים, שעלולים נוכח המציאות הנשקפת אליהם לטעות ולחשוב שזהו טבעם של דברים.

השיח ההלכתי שהיה אמור להיות מרכזו של השיח המתנהל, נעלם ברבים מהמקרים, שסוגיית גיוס נשים לצה"ל היא אחת הדוגמאות המובהקות לכך.

למעלה מ – 18 שנים עוסק אני בסוגיה זו העומדת בפתחו של הציבור הדתי כולו ונשות הציבור בפרט. ח"י שנים בהן ידעתי לא מעט מתקפות על הדרך בה אני וצוות מדרשת או"ת לינדנבאום, תלמידי ותלמידות חכמים, צועדים בה לצדן של אותן נשים אמיצות, שהיו במשך שנים החלוצות שלפני המחנה, על כל הקשיים והאתגרים המשתמעים מכך.

כל עוד אותן מתקפות וטענות שכנגד נשארו בגדר השיח ההלכתי קיבלתי את קיומן בהכנעה, שכן עבורי לשם שמיים היו הן, ולשם בירורו של דבר ה' בעולם. אך תמהני, ממה נפשך? אם זהו ויכוח הלכתי יואילו הרבנים לדון לגופם של דברים. ואם גיוס בנות לצבא זהו ויכוח חינוכי – חנוך לנערה על פי דרכה ועולמה.

[[[http://www.srugim.co.il/wp-content/uploads/2017/01/videoplayback-1.mp4]]]

רבנים שנכשלו בשכנוע בצדקת דרכם

אולם לצערי לא כך הוא הדבר לאחרונה, עת נראה שרבנים וארגונים אשר נוכחו להבין כי נכשלו בשכנוע בצדקת טענותיהם ועמדותיהם ההלכתיות והחינוכיות, פנו לשימוש באמצעים חלופיים במערכה עקובה מדם שהולכת ומחריפה. לא בלבד שנעלמו מזמן גבולותיה ההלכתיים של מחלוקת לשם שמים בין רבנים, עת מתנהלת מתקפה אישית כנגד רבני ורבניות ה"מחנה השני", אלא אף מכוונים חצי המלחמה לציבור עצמו. זאת בדמות הכפשתן של אלפי בוגרות החינוך הדתי שבחרו לממש את חובתן התורנית הלאומית כדבר ה' במסגרת צבאית, והפחדתן של אלפי נשים צעירות אחרות הנמצאות לפני שירות.

תמהני האם חושבים אותם רבנים שבנות ישראל לא מבינות שיש תפקידים טובים לצד תפקידים זוועתיים בשירות הלאומי, באותה מידה שיש תפקידים משמעותיים ומאתגרים התורמים רבות לביטחון מדינת ישראל בצבא הגנה לישראל, ויש תפקידים שאין לבנות (בכלל) מה לחפש בהם.

האם חזרה על המנטרה "רוב גדולי ישראל" וקריאה לרבני המדרשות "מורים", יגדילו את כבוד התורה אצל בנות אלו או דווקא יפגע בכבודה ובכבוד אותם רבנים? האם זוהי "תורת ה' תמימה המשיבת נפש" אצל תלמידותינו ותלמידנו?

ואחרי הכעס והאכזבה נוכח אופי השיח הנכפה עלינו, נותר הצער. צער על כבודה של תורה, שמתגוללת בעפר.

=======
הרב אוהד טהרלב הוא ראש מדרשת או"ת לינדנבאום מבית אור תורה סטון וחבר הנהלת ארגון רבני ורבניות בית הלל